האחריות היא לא רק של המאמנים | הטור של רועי עדן

1. כאשר אלישע לוי הוחתם כמאמן הקבוצה לפני שלושה חודשים שררה בקרב רבים מהאוהדים אופטימיות והערכה רבה כלפי הבעלים יצחק שום בשל המהלך הזה, של החתמת מאמן בכיר. ההתחלה היתה מבטיחה עם 7 מ-9 נקודות, אלא שמאזנה של הקבוצה תחת לוי בעשרת המשחקים האחרונים עומד על 4 מ-30 נקודות (כולל הדחה משפילה מגביע המדינה). זה הספיק למשפחת שום כדי לסיים את דרכו במועדון ערב פתיחת משחקי הפלייאוף התחתון. קצרה היריעה כדי לנתח כעת את מכלול הגורמים לכישלון של אלישע לוי עם הקבוצה ואין ספק שהוא עצמו חלק אינטגרלי מהכישלון הזה, אך בהחלט ניתן לומר שהבעיות לא בהכרח קשורות ובטח לא מתחילות במערך או הרכב כאלה ואחרים שלוי בחר בהם במשחק נתון, בשיטת האימונים שלו או בטקטיקת משחק מסוימת שנקט בה. הרי אלישע לוי הגיע לכאן בגלל שמצב הקבוצה היה לא טוב לפניו.

אני מאמין שכל מערכת שהיא, וממש לא חשוב אם מדובר ברשת מסעדות, בית ספר, חברת היי-טק או מועדון כדורגל, היא תמונת ראי של מי שמנווט אותה. פורסם כי בתום ה 0-3 המשפיל במשחק הגביע מול הפועל עפולה, הטיח נציג הבעלים, עידן שום, מילים קשות בשחקני הקבוצה כגון "בושה" ו"זוועה". קשה להתווכח עם שום ג'וניור על בחירת המילים, כי אין ספק שהשחקנים הרוויחו אותן ביושר. עם זאת, בין פיטורים לפיטורים של המאמנים השונים ובין עצבים לעצבים על היכולת וההפסדים במשחקים השונים, אני מצפה משום האב והבן לעצור, להביט מדי פעם בראי ולשאול עצמם מה שכל בעל עסק/מנהל/יו"ר שלא מצליח צריך לשאול: איפה אנחנו בסיפור הזה? מה האחריות שלנו? גם פה קצרה היריעה מלהרחיב, אז רק לצורך הדוגמא: אני משוכנע שהייתה לשומים כוונה אמיתית להתחזק בינואר. מכיוון שאני מחזיק מהם ככאלה שמבינים עניין לא פחות ממני, ברור לי שהם ידעו מראש שג'יימי הופקאט הוא לא שחקן לליגת העל, בלשון המעטה. בכל פעם שאני צופה בו אני נבוך עבורו יותר ויותר. אז נשאלת השאלה מדוע מלכתחילה הם הביאו אותו לכאן מהליגה השוודית השנייה? ראיתם קלטת ביצועים שלו שכל כך הרשימה אתכם? הרי יצחק שום בעצמו טוען שלא היה פה שיקול פיננסי, אז מה כן? ואם להמשיך את הקו הזה שהשיקולים בבחירת השחקנים לא היו בעיקרם פיננסיים, מה הסיפור עם עומר בראמי? מאור ג'רסי? קרפאלה סיסוקו? דומנטאס שימקוס? יוני סטויאנוב? אפשר לטעות מדי פעם לגבי שחקן זה או אחר, אבל ממאמן עטור הישגים ותארים בארץ ובחו"ל הייתי מצפה לקצת יותר, בעיקר יותר לקיחת אחריות. נכון לכתיבת שורות אלה לא ברור עדיין מי יהיה המאמן שיעמוד על הקווים עד סיומה של העונה, מה שכן ברור זה שעל ירידת הליגה הכמעט בלתי נמנעת הזאת לא הוא וגם לא קודמיו האחראים העיקריים.

2. השבוע הנוראי האחרון התחיל דווקא לא רע בכלל עם שער יתרון מהיר ב"טדי" של טימוטי מוזי (שער קבוצתי שני בלבד בעשרת המחזורים האחרונים, אוי לבושה!), אלא שבמקום לשמור בחוכמה על היתרון הזה מול הקבוצה המפורקת של בית"ר ירושלים עד השריקה למחצית, מה שהיה מעלה אצל שחקניהם ואוהדיהם ששבו ליציע את מפלס הלחץ לקראת המחצית השנייה, איפשרנו להם להשוות על סף הירידה לחדרי ההלבשה. אם ברוב שלביה של המחצית הראשונה ראינו קבוצה שבאופן יחסי מנסה לשחק כדורגל, ליזום, להביך ולנצל את חולשתה של המארחת, הרי שבמחצית השניה הקבוצה נעלמה מהמגרש עד שבדקות הסיום היא נענשה לאחר קומדיה של טעויות וספגה שער שלומיאלי במיוחד שמתאים ברמתו יותר לבית ספר  לכדורגל שנתון טרום חובה מאשר לליגת העל. למרות ההפסד המתסכל, אני מודה שהתעודדתי קצת מהיכולת במחצית הראשונה ומהשער שכבשנו (לא מובן מאליו בימינו אנו), ובעיקר מהעובדה שבעוד מספר ימים אנחנו צפויים לנצח בשמינית גמר הגביע את מי שממוקמת במקום העשירי בלבד בטבלת הליגה הלאומית (כך חשבתי…), ואגב כך לשאוב ביטחון לקראת המשחק הקריטי מול קרית שמונה ולגרום לפחות לאלף אוהדים להתרגש לחזור ליציע אחרי שנה הזויה. למען הבריאות הנפשית של כולנו האוהדים ובשם הכבוד שאני רוכש, כלומר המעט שנשאר, כלפי שחקני הקבוצה, אדלג על ניתוח המשחק מול הפועל עפולה. חשוב רק לציין שהתוצאה הסופית יכולה להפתיע רק את מי שלא ראה את המשחק הזה. האורחים מבירת העמק היו עדיפים על מארחיהם מהשרון לאורך כל המשחק ובלי קשר ליתרון המספרי שזכו בו רק בדקה ה-84 בשל הרחקתו המוצדקת של אביב סולומון. אם היכולת העלובה שלנו גרמה לבחורים בלבן מעפולה להיראות מולנו כמו הבלאנקוס של ריאל מדריד, הרי שכעבור שלושה ימים חניכיו של קובי רפואה נראו בפתיחת המשחק מולנו בתלבושתם הכחולה כמו הבלוז של צ'לסי. הרכב הטלאים אותו נאלץ להרכיב אלישע לוי היה נראה מבועת משהו, כאילו רועי קהת היה ז'ורז'יניו ומוחמד שאכר היה אוליבייה ז'ירו. עם עצירת הפנדל המרשימה של מתן זלמנוביץ' כבר בדקה השביעית ובעוד רוב האוהדים קפצו ושאגו משמחה, מצאתי עצמי קפוא במקומי. אוהד שישב לצדי שלח לעברי מבט שואל ועניתי לו בפשטות שבסה"כ השער נדחה בחמש, שבע, או עשר דקות. כעבור בדיוק חמש דקות הגיע השער הצפוי של קרית שמונה והבנתי שפה נגמר המשחק. השער של מוזי בהפסד לבית"ר ירושלים הוא בבחינת המשל שגם תרנגול עיוור מוצא לעתים איזה גרגר, ולצערי לא התבדיתי. למרות שהקבוצה נלחמה היטב, הניעה את הכדור בצורה נכונה ואף שלטה במשחק ברוב שלביו, סטטיסטיקת האיומים למסגרת נותרה על אפס, כפי שלמרבה הצער כבר התרגלנו לראות לאחרונה. מה שעצוב בכל הסיפור הזה שהקבוצה שלנו הפכה להיות ספקית נקודות ראשית לכל קבוצה שרק חפצה בהן: בית"ר רצתה לצאת מהמשבר הקשה שלה ולהשאיר לעצמה שביב סיכוי להתברג לפליי אוף העליון – הצליחה. הפועל עפולה חלמה להיות הסינדרלה של גביע המדינה העונה – הגשימה. קרית שמונה רצתה להבטיח לעצמה את הפליי אוף העליון – הבטיחה. בקיצור, מי ביקש כפ"ס ולא קיבל?

3. באמת קשה לי לדמיין איזה טוויסט מטורף בעלילה בו הקבוצה תתחיל פתאום לכבוש שערים ולנצח מספיק משחקים כדי לשרוד בליגה. נכון שמרחק 4 הנקודות מהמקום שמבטיח הישארות ניתן תאורטית לסגירה, אלא שמי שנמצאת במקום הזה היא אותה הפועל תל אביב שהתחזקה בשחקני כדורגל אמיתיים ולא חיפשה אותם בהפועל הרצליה מליגת המשנה לנוער או בליגה השוודית השנייה. בקיצור הסיכוי לעבור את האדומים של קלינגר מרגיש לי כמו שהרגיש לי בתחילת העונה הסיכוי להגיע לפליי אוף העליון חרף הצהרת הבעלים בנושא. בני סכנין והפועל חדרה התרחקו מאיתנו בשש נקודות (חדרה עשויה להתרחק עוד יותר הערב במשחקה מול הפועל חיפה) וכדי לעבור את אחת מהן צריך דימיון מפותח במיוחד מתובל במנות גדושות של אופטימיות קוסמית. בנוסף, קיימת אווירה בקבוצה וסביבה שלא תורמים לסיכוי לשרוד בליגת העל. יש לפחות כמה שחקנים שנראים במשחקים נטולי אנרגיות לחלוטין. ולמרות זאת, כל עוד קיים הסיכוי יש לנסות ולאחות את השברים לקראת פתיחת משחקי הפלייאוף בעוד שבועיים, לאחר פגרת הנבחרת. אולי שובו הצפוי של הקפטן שלנו, עומר פדידה, יפיח מעט רוח חיים בגוויה המהלכת שנקראת הפועל כפ"ס. אשרי המאמין.

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו