1. "היינו צריכים להיות סבלניים ושקטים, להגיע להזדמנויות ולעשות דברים יותר טובים עם הכדור" – כך אמר אלישע לוי בסיום ההפסד הביתי העגום לאימפריה מחדרה. אדלג על החלק הראשון של המשפט, שכנראה לומדים אותו בחלק העיוני של קורס המאמנים ב"וינגייט" בפרק הסיפורים והקלישאות לראיונות אחרי הפסד. לגבי החלק השני, צודק בהחלט אלישע, שקצת הזכיר לי בדבריו את מאמן האתלטיקה הנודע, ניקו חולודנקו, הלוא הוא הקומיקאי מוני מושונוב, שמסביר במערכון הסאטירי השנון והמפורסם למתאמנותיו בקפיצה לרוחק ולגובה שכל מה שהן צריכות לעשות כדי להצליח זה פשוט לקפוץ רחוק וגבוה יותר. אז כדי לייצר יותר הזדמנויות, ובכלל יותר אפקטיביות במשחק, או במילים אחרות להבקיע קצת יותר משער אחד בשישה משחקים, צריך כלים מתאימים, ואת מה שאנו האוהדים הבנו בעניין הזה מזמן, גם אלישע כנראה כבר מתחיל להבין. לא יתכן שמול קבוצת תחתית ושכנה לטבלה נצליח לאיים על השער לראשונה בדקה 77, למרבה המבוכה, כי ככה זה כשאין כלים לצאת איתם לקרב. אחרי שחלום הפלייאוף העליון התנפץ לרסיסים, לפחות עבור זה שחלם אותו, הייתי מצפה מאיש עתיר ניסיון וידע בכדורגל כמו שום לנתח מקצועית את הגורמים לכישלון ולפעול בהתאם במהלך חלון ההעברות שהיה בינואר. ככה זה עובד ברמות האלה, הרי אף אחד לא כפה על שום את התפקיד המחייב הזה. אלא שבפועל, כך לפחות זה נראה בינתיים, שוחררו שישה שחקנים חלשים-בינוניים ובמקומם צורפו חמישה אחרים שנראים פחות או יותר באותה רמה. חיזוק? ימים יגידו, כרגע זה נראה יותר כמו לצאת ידי חובה.
אלישע לוי. צילום: ניר קידר
2. אין ויכוח לגבי הבנתו של שום בכדורגל (למרות האמירה על הפלייאוף העליון), אך הבעיה המרכזית היא שניכר כי החלטותיו לא נובעות רק מראייה מקצועית, אלא גם משיקולים פיננסיים. קראתי בחודש האחרון ברשתות החברתיות את תחינותיהם של אוהדים רבים, ששיוועו לחיזוק בעמדת המגן הימני, עמדה ממנה נבנים שערים רבים מדי שהקבוצה סופגת, שלא לדבר על תרומתה האפסית למשחק ההתקפה (מסירות מפתח, יציאה למתפרצות, בישולים, שערים). הרעיון היה ליצור תחרות בריאה על מקום בהרכב בעמדה הזאת, אחרי שחרורו של מאור ג'רסי שהוחתם בקיץ אך ורק כדי לסתום פיות, עובדה היא שלא הרשים אף אחד ושוחרר בצדק. אלא שהמציאות טפחה שוב על פני האוהדים המתוסכלים. והתשלום? כבד ובמזומן. אין לי שמץ של טענה לעומר דנינו על איבוד הכדור שהביא להפסד הקריטי מול חדרה, ככה זה כשמאלצים אותך לשחק בעמדה זרה כי פשוט אין כל אלטרנטיבה ותחרות לטום שלח, שנעדר עקב פציעה. גם בפורים, בלם לא יכול להתחפש למגן, ועם חלק התקפי שלא הצליח להתחפש לכזה שגם יודע להבקיע שערים ובעצם לעשות את עבודתו, קיבלנו פורים לא ממש שמח. ראוי לומר ביושר, טום שלח עצמו הוא לא הבעיה, הוא רק הסימפטום של דרך הניהול ומדיניות הרכש. בכוונה לא אתייחס לרכש של קבוצות הצמרת ואף לא מרכז הטבלה כי זה לא יהיה הוגן כלפי שום, אלא רק לאלה שמתמודדות עמנו בתחתית ואמורות להתנהל עם משאבים בסדר גודל זהה לשלנו. שימו לב לנתון מדהים שמשקף נאמנה ובאופן מובהק את הפער, והוא קשור למדד המרכזי של התפוקות: כל קבוצות התחתית הנוספות כבר הספיקו להחזיר את ההשקעה של חלון ההעברות בדמות שערי הכרעה מאותם שחקנים שזה עתה הונחתו על ידי בעליהן של אותן קבוצות: לירן רוטמן (חדרה, מוכר?), אופק ביטון ולידור כהן (הפועל ת"א), בירם כיאל (בני סכנין), אלמוג בוזגלו (בני יהודה). האם זה מקרי שאנחנו קבוצת התחתית היחידה שטרם קצרה את פירות ההשקעה? אני בספק רב. הרי את אותו לירן רוטמן, שהכריע את המשחק מולנו בשבת עם דריבל נהדר, גם שום יכול היה להתאמץ ולהחתים בשרון הדרומי יותר. ולא, לא מדובר פה בחוכמת בדיעבד רק בגלל השער שכבש, הרי לא בכדי חדרה התעקשה עליו ונאבקה על שירותיו מול בני יהודה, הכישרון האדיר שלו שבא לידי ביטוי בשער הנפלא שכבש מולנו היה שם קודם וידוע. אז אורן גולן, האחים ניסנוב, מוחמד אבו יונס וברק אברמוב לא יכולים אמנם להתפאר חדשות לבקרים בעבר מפואר כשחקני נבחרת ישראל או כמאמנים שזכו באליפויות, אך הם בהחלט יכולים להיות גאים בהווה מכובד בו הם עושים את המיטב שבמיטב כדי לחזק את קבוצותיהם. לעניות דעתי, גם אין זה מקרי שכל אותם שחקני רכש שכבר הספיקו לכבוש בקבוצותיהם החדשות הם ישראלים. אין צורך להיות מומחה על בכדורגל כדי לדעת שתמיד עדיף את השחקן הישראלי המוכר והמוכח על פני שחקן זר, בטח באמצע העונה, אלא אם כן מדובר באיזה טאלנט מיוחד או אחד שכבר הוכיח עצמו בליגה שלנו, דוגמת פאטוס בצ'יראי שהוחתם לאחרונה אצל הזהובים משכונת התקווה אחרי שהרשים במשך שנתיים במכבי נתניה עד הקיץ האחרון. אצלנו הוחתמו כעת שלושה זרים, וההימור שלי שבסיום העונה לא נצטרך יותר מכף יד אחת כדי לספור את כמות השערים שלהם ביחד, אולי גם תשארנה 2-3 אצבעות פנויות.
3. הקו האדום קרוב מתמיד, אז כדי שמשחקים מול קבוצות כמו כפר קאסם ועפולה ימשיכו להיות רק פרי הגרלות גביע המדינה, חייבים לחזור מאשדוד ביום חמישי עם נקודות. טוב נו, נקודה. תחת שרביטו של רב"ש, אשדוד מציגה העונה כדורגל אטרקטיבי ואין ספק שמיקומה בצמרת הגבוהה בהחלט מוצדק וראוי. אלברט איינשטיין הגדיר בזמנו את המונח "אי שפיות" כך: "לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות". משכך, אני משוכנע שאלישע לא יעלה למשחק הזה בהרכב ואף לא במערך הזהים לאלה שעלה עמם מול חדרה. הוא ודאי יעשה את ההתאמות המתבקשות כי אשדוד קבוצה הרבה יותר התקפית ולכן אני צופה שהוא יחזור למערך שלושת הבלמים, כאשר בצד שמאל אביב סולומון היציב ובצד ימין אפשר לנסות את טימוטי מוזי, שמכיר היטב את התפקיד ואף ביצע אותו בהצלחה רבה בקבוצת הנוער המצליחה של מכבי חיפה. בקישור האחורי, כקו הגנה ראשון, הייתי מציב את איתי שור/רז כהן לצד שימקוס, והגיע הזמן שגם טריקו גטהון יחזור לרוטציה, לפחות מהספסל, כי בחצי הראשון של העונה תחת עמיר תורג'מן הוא היה מהבולטים. לפניהם בן רייכרט, בשאיפה שכעת במאני טיים ישכיל לתרגם את הכישרון שלו גם ליותר מספרים ומסירות מפתח. נכון לכתיבת שורות אלה לא ברור אם עומר פדידה יהיה כשיר ויוכל ליטול חלק במשחק, אך אין ספק שנחיצותו על כר הדשא קריטית הן בפן המנהיגותי והן בפן המקצועי, קל וחומר אחרי המשחק האנמי שראינו בשבת האחרונה מהחלק הקדמי.
עצוב מאוד
השחקנים האלו לא לוקחים את עצמם בידיים סופגים גולים של ילדים בגן הרחבה שלנו נהייתה טיילת באיזה קלות יריבות מגיעות עושות דאבלים משולשים בדיחה ואנחנו בקושי בועטים לשער בדיחה של קבוצה