"כואב לי היום כמו שכאב אז, כשאני רואה בטלוויזיה את הזוועות של אוקטובר הדמעות זולגות"
מינה ליבוביץ', בת 85
"השבעה באוקטובר הזכיר לי את מה שהיה אז בטרנסניסטריה", אומרת מינה ליבוביץ. "זה נורא כואב לי ואני מחכה יום יום שיחזירו את החטופים במהרה".
מינה היא בת 85, ניצולת שואה, ילידת דרבן ברומניה וחברה במועדון עמך פתח תקווה. בשנת 1940, כשהיא בת שנתיים בלבד, ולאחר שאביה נלקח למחנות עבודה, וכאשר אימה בהריון עם תאומים, התקבלה הוראת גירוש, קטנים וגדולים כאחד. תוך שעה הם התבקשו להגיע למרכז העיר דרבן, מינה, אחותה הגדולה בת הארבע והאם, שילדה במעבר את התאומים. "לא אמרו לאן לוקחים אותנו ולכמה זמן והתחילו להצעיד אותנו יומם ולילה ומי שיצא מהשורה ירו בו", היא מתארת את מה שהיה. "בתחילה היינו מיועדים להישלח לפולין, אך המלכה והשלטון הרומני התנגדו והוחלט להעביר אותנו לטרנסניסטריה שבאוקראינה".
כעבור חודש בדרכים, הם היו צריכים לחצות את הנהר לעיר מוגילב. "העלו אותנו על משטחי עץ קשורים בחבלים ושלחו אותנו לצד השני, מי שנפל למים נסחף ומי שהצליח עבר למוגילב", היא מספרת.
מינה ליבוביץ, צילום פרטי
את משפחתה של מינה ועוד כ- 200 איש שמו בבית כנסת נטוש. "זו הייתה תקופה מאוד קשה, היה חורף מאוד קשה, קיבלנו פינה בין חלון לבין דלת, שלא היו ושלג כיסה אותנו. אחות של אמא שלי, עשתה סיבוב בעיר לחפש בית שנוכל לגור בו. היא הצליחה למצוא בית עזוב, בלי חלונות ודלתות ליד הנהר, היא מצאה דלתות וחלונות ועברנו לגור שם. היינו קבוצה של עשרה אנשים מדרבן שהתגוררה בחדר אחד. המצב היה גרוע, לא היה אוכל ותרופות, התאומים ואחותי הגדולה נפטרו ומקבוצה של עשרה אנשים נשארו ארבעה. אמא, אני, דודה שלי והבת שלה".
במוגילב הם היו עד שנת 1944 ובשחרור חזרו לרומניה. אב המשפחה חזר אחרי חצי שנה ממחנות העבודה. "לא ידענו איפה הוא נמצא ואם הוא חי או מת. כשהוא שוחרר הוא התחיל לחפש אותנו", היא נזכרת.
בשנת 1951 עלתה המשפחה לישראל. הם הגיעו לחיפה ומשם העלו אותם על משאיות והסיעו אותם למעברה בקריית שמונה. בשנת 1954 נפטר האב והמשפחה עברה להתגורר בגבעת שמואל עם משפחתה של האם. לאחר הנישואים, עברה מינה לגור בפתח תקווה. "במשך שנים לא דיברתי על השואה. בתור ילדה זה היה מאוד קשה ולא היה נהוג לדבר אצלנו בבית על השואה", היא אומרת. למועדון עמך הצטרפה מינה כשהגיעה לפתח תקווה. "שכנה שכנעה אותי להצטרף למועדון ומאז אני שם. זה המועדון הטוב בארץ, יש לנו צוות נהדר ואני מאוד נהנית להיות שם".
את יכולה לספר לי על ההשפעה של זוועות ה-7 באוקטובר עלייך?
"7 באוקטובר, הזכיר לי את מה שהיה ב- טרנסניסטריה . תקופה מאוד קשה וכואב לי היום כמו שכאב לי אז. המחשבה על הילדים הקטנים, הבכי שלהם, חוסר המזון ושהם היו צריכים להיות סגורים לבד כל כך הרבה זמן בלי לדעת מה קורה בחוץ קשה לי מאוד. זה סבל לכל החיים, סבל שלא שוכחים אותו, אלא גדלים איתו, הוא מלווה אותי מהרגע שכילדה התחלתי להבין מה קרה שם, שאסור היה לבכות וצריך להיות בשקט. כיום שאני רואה בטלוויזיה את הסיפורים, אני בוכה בשקט, הדמעות זולגות לבד. זה נורא כואב לי ואני מחכה יום יום שיחזירו אותם במהרה. שקשה לי, אני כותבת את הדברים והחיים ממשיכים הלאה".
"ששת המיליונים נרצחו כי היו יהודים וב-7 באוקטובר זו הייתה יותר פעולה נגד ישראל"
טומי שחם, בן 91
לטומי שחם, ניצול שואה בן 91, מהרצליה, חשוב מאוד לספר את סיפור השואה שלו, דבר שעשה מספר פעמים גם במהלך יום השואה הנוכחי. אשתו רותי נפטרה לפני 4 שנים בהיותה בת 97 ולהם שלושה ילדים ותשעה נכדים. הוא רואה הבדלים גדולים בין השואה בתקופת מלחמת העולם השנייה לבין זוועות השבעה באוקטובר אותן מכנים רבים השואה השנייה. "אי אפשר להשוות", הוא אומר בנחרצות.
טומי שחם, צילום פרטי
טומי נולד ביולי 1933 בכפר קטן בצ'כוסלובקיה, שבו היו 3,000 תושבים, מהם 250 יהודים, ובית כנסת שאליו היו מגיעים מתפללים מכל האזור. בהיותו בכיתה ג', נאסר על 24 הילדים היהודים להיכנס לבית הספר הכללי. משפחתו ניצלה במרבית תקופת השואה בזכות כספי שוחד לפקיד ממשלתי, אך בסוף 1944 נלקחה המשפחה לאושוויץ. אביו נרצח בצעדת המוות באושוויץ, אח נוסף עבר להונגריה ומת שם ממחלה, אח נוסף הצליח לברוח ממצעד המוות אבל נרצח לאחר מכן. בשנת 49, בהיותו בן 15 וחצי, עלה לארץ, לקיבוץ כפר מסריק במסגרת עליית הנוער ואמו עלתה לארץ שנה וחצי אחריו. "לקחו אותה באושוויץ לעבוד בבית חרושת והיא מעולם לא הייתה מוכנה לדבר על השואה ולא סיפרה לנו מה קרה איתה עד שנפטרה בגיל 97", משחזר טומי.
בהמשך שירת בצבא בנח"ל ולאח מכן עזב את הקיבוץ ועבר לכפר הנוער הדסים, שם שימש במשך 43 שנים מורה להתעמלות ובערך 20 שנה כיהן כסגן מנהל בית ספר תיכון. לאחר שפרש לפנסיה, בשנת 2001, עבר עם אשתו להרצליה.
טומי שחם, צילום פרטי
טומי מרצה כבר שנים רבות בכל הקשור לזיכרון השואה: "נתתי כבר מאות עדויות, בעיקר ליד ושם ומול חיילים וכמובן שגם באירועי זיכרון בסלון. שלשום הייתי בכנסת אצל יו"ר הכנסת ונתתי שם עדות. היו שם אלף איש והרבה בני נוער".
כמה הרצאות אתה מעניק ביום השואה הנוכחי?
"אתמול (ראשון – ש.י.) נסעתי לחיפה ונתתי עדות בפני 150 חיילים, אח"כ התארחתי בבית ספר של חיל הים בחיפה. בהרצליה נתתי עדות של זיכרון בסלון בבית קינן בהרצליה בפני 3,000 אנשים שמגיעים כל שנה. ביום שני יש לי שתי עדויות, בבתי ספר ברמת השרון וברמת גן וגם למחרת עוד שתי עדויות".
מדוע חשוב לך לתת את העדות?
"חשוב לי שישמעו מה היה ומה קרה. חשוב לי להעביר את המסר שהצלחתי בתור ניצול שואה, במקום לבכות שאיבדתי משפחה אני אופטימי. הייתי רכז ענף אתלטיקה בארץ 3 שנים, שיחקתי כדורעף בנבחרת הנח"ל. אני בחרתי בחיים וחשוב לי להעביר את המסר הזה, במיוחד לבני נוער צעירים. גדלתי והלכתי ללמוד והפכתי למורה, מחנך וסגן מנהל בית ספר תיכון וכל הדברים האלו כדי להמשיך ולא לבכות על מה שהיה ועל כך שאיבדתי את כל המשפחה".
אלו תגובות אתה מקבל מבני נוער?
"תגובות חמות מאוד כי אני מדבר על החלק של בחירה בחיים וזה החלק שחשוב מאוד לנוער. לא בוכה על מה שהפסדתי אלא מראה להם שיש תקווה ושתמיד צריך להמשיך הלאה".
במהלך השנים היו טענות רבות על היחס המחפיר שמקבלים ניצולי השואה מהמדינה. גם את חשת בכך?
"המדינה לא עושה מספיק למען ניצולי שואה. לא ייתכן שיש עשרת אלפים אנשים מעל גיל 80 שהממשלה לא עוזרת להם כלכלית מספיק. מקבלים סכום מגוחך של 4,000 שקלים. זה לא מספיק לאנשים מבוגרים וחולים ולא מטפלים בהם מספיק. אני כועס על זה. אני אישית לא זקוק לעזרה, אבל יודע שיש רבים שזקוקים ולא עוזרים להם מספיק מבחינה כלכלית. נפגשתי עם בני גנץ וביקשתי ממנו שאם הוא יהיה בממשלה אז שיעזור לעשרת אלפים ניצולי שואה שנמצאים במצב קשה וזאת מתוך 130 אלף ניצולי שואה שעדיין בחיים".
הרבה אנשים כינו את ה-7 באוקטובר כשואה נוספת. אתה מסכים לקביעה הזאת?
"ממש לא. אי אפשר להשוות. 6 מיליון נרצחו בשואה. השוני הוא כמובן בעיקר במספר הנרצחים, אבל לא רק בזה. השישה מיליון נרצחו כי היו יהודים וב-7 באוקטובר זה יותר פעולה נגד ישראל. אנחנו סובלים מכל העולם ורואים שהאנטישמיות עולה וגוברת. יש הרבה מאוד מדינות שיש אנטישמיות ומספר הערבים באירופה עולה ועולה".
רוצים להישאר מעודכנים?
"הצורה שהתקיפו אותנו ב-7.10 ולא הייתה עזרה זה נורא ומזכיר לי את אירועי השואה"
ציפי גליק, בת 90
ציפי גליק, בת 90 מחולון, פעילה מאוד למען ניצולי שואה אחרים. היא אלמנה, מתגוררת בחולון שנים רבות ויש לה 3 ילדים ו-5 נכדים. בעברה הייתה גננת בקרית שרת במשך 30 שנים.
היא נולדה בפולין, במקום שנקרא לודביפול ושכיום נושא שם אחר. בגיל 6 כבר הייתה יתומה מהוריה והיא נותרה עם אחיה הגדול ממנה שברח בשלב מסוים ליער עם חבריו. את השואה עברה אצל גויה אוקראינית שהחביאה אותה ובשלב מסוים הוחבאה גם אצל כומר פולני. בהיותה בת 12 עלתה לארץ ואת רוב שנותיה הצעירות העבירה בנהריה. היא נישאה לבעלה מרדכי בהיותה בת 17, ובשנת 55 הגיעו בני הזוג לחולון. מרדכי נפטר לפני 6 שנים בהיותו בן 92.
ציפי גליק, צילום פרטי
בניגוד להרבה ניצולי שואה, ציפי מספרת כי בהתחלה סירבה לקחת את כספי הגרמנים: "לא רציתי לקחת את הכסף שלהם, אבל בהמשך אחי שכנע אותי שניקח והגיש את כל הבקשות. זה היה 500 לירות. כעסתי על כך שאחי הכריח אותי לקחת את הכסף הזה כי זה היה כסף של הגרמנים".
איך את רואה את יחס המדינה לניצולי שואה?
"היחס מאוד לא בסדר. המדינה היא נהדרת ואין לי ארץ אחרת אבל האנשים שנמצאים שם בממשלה לא עושים מספיק למען ניצולי שואה. בעבר לא היה כזה יחס. זה החריף מאוד בממשלה האחרונה. אין לנו מדינה אחרת, לאן אני אלך? זאת המדינה שלנו. אני מתביישת במדינה שככה מתייחסת לניצולי שואה ולא עוזרים ביחס ותמיכה כלכלית כפי שצריך".
ציפי פעילה ב"בית להיות", לטיפוח תודעת השואה ולקחיה, הנמצא ברחוב הגלעד 10 בחולון ומהווה מקום לרווחת ניצולי שואה. ציפי: "זה בית למען ניצולי השואה שבו כל אחד מוצא את המקום שלו. בני גילי אין הרבה לצערי ומגיעים בעיקר דור שני לשואה וגם דור שלישי ובני נוער. כיום אני עדיין שרה במקהלה ונותנת עזרה בכל מה שצריך ולכל מי שצריך".
ציפי גליק ואחיה בנעוריהם, צילום מהאלבום המשפחתי
את פעילה גם בזיכרון בסלון?
"בהחלט. ביום השואה אני מדברת בפני חיילים בבסיס חצור של חיל האוויר ובעוד שני מקומות של זיכרון בסלון ברמת גן ובעוד מקום. זה לא עושה לי טוב לספר מה שעברתי, אבל טוב לי שאני מספרת את זה בעיקר לחיילים כי זה נותן להם המון. באחת ההרצאות בעבר ישב רב צבאי וממש בכה. הוא אמר לי שהוא לא יודע איך אני חיה עם מה שעברתי וזה מאוד ריגש אותי".
ציפי, רבים טוענים שה-7 אוקטובר הייתה שואה נוספת. גם לדעתך?
"כן בהחלט. הצורה שהתקיפו אותנו ולא הייתה עזרה זה נורא ומזכיר לי את אירועי השואה. זה החזיר אותי אחורה. הרגשתי שאנחנו עומדים ואין שום מגן לידי. זה החזיר אותי לזיכרונות של ימי השואה. הייתי המומה עם פה פעור והמטפלת שלי שאלה אותי מה קרה כי היא לא הבינה. לא האמנתי שזה יכול לקרות לנו שוב כאשר אנחנו מדינה חזקה עם צבא כה חזק. זאת הייתה הפקרות של הממשלה".
תגובות