הכוח כקהילה מגובשת והכמיהה לשוב הביתה: ארבעה חודשים לאחר השבת השחורה וקהילת קיבוץ מפלסים עדיין מתגוררת בהרצליה, רובה במלון דן אכדיה. את סיפורה של הקהילה, שניצלה בנס ב-7 באוקטובר, הבאנו כאן בסוף חודש נובמבר, חודש וחצי לאחר פתיחת המלחמה. ואכן, לאור מספרי הנרצחים והחטופים במתקפת החמאס בקיבוצים אחרים בעוטף עזה, מה שאירע במפלסים הוא נס גדול, כאשר מבין חברי הקיבוץ אין אף נרצח ולא נחטף איש. 6 מהם נפצעו, 3 נפצעו באורח קשה. קיבוץ מפלסים מונה כ-1,000 תושבים, 335 משפחות, מתוכם תושבים מבוגרים רבים ו- 192 ילדים.
השבוע, ארבעה חודשים לאחר שנטשו את ביתם בנסיבות טראגיות, חזרנו לברר מה שלומם של אנשי הקיבוץ שנקלטו בהרצליה. מרטין סיאורנו, מנהל הקהילה, מספר: "בסביבת הרצליה פיתוח יש 260 משפחות מהקיבוץ, כאשר 130 משפחות נותרו במלון דן אכדיה, 70 משפחות עברו לדירות באזור המרינה ומספר משפחות עברו למלון ניקס. מערכות החינוך בגיל הרך נמצאות בתוך המלון, כאשר תלמידי היסודי לומדים בגליל ים, תלמידי חטיבת הביניים בחט"ב סמדר ותלמידי התיכון בתיכון בן צבי בגבעתיים".
מרטין, איך אתם מרגישים בהרצליה ארבעה חודשים לאחר שעזבתם את ביתכם בדרום?
"אנחנו מרגישים פה בטוחים וזה דבר מאוד משמעותי, שאנחנו הולכים לישון בלילה בהרגשה בטוחה. ראש העירייה ועובדי העירייה המלווים אותנו וכל אנשי הקהילה המקומית נותנים לנו להרגיש לא רק בטוחים אלא גם מאוד מקובלים. יש לנו חוגים מהעירייה, מערכות חינוך וגני ילדים שעוזרים ומלווים אותם".
מה השתנה בחודשיים וחצי האחרונים?
"מה שהשתנה בעיקר זה ש-70 משפחות עברו לגור בדירות במרינה וזה איפשר לרווח את החדרים במלון. משפחות זוכות לחדר אחד להורים וחדר אחד לילדים, כך שלפחות בהיבט הזה התנאים שלנו השתפרו. כמובן שמלון דן אכדיה נשאר המוקד הקהילתי שלנו. רק משפחה אחת התייאשה ועזבה, עובדה שמראה על הכוח של הקהילה שלנו. אנחנו דואגים שכולם יהיו עסוקים וככה דואגים אחד לשני".
היו קיבוצים שעברו במרוכז למקומות אחרים. מדוע אתם לא?
"לא הצלחנו למצוא פתרון שיכיל את כל קהילת מפלסים במקום אחד ולכן החלטנו להישאר בהרצליה. חשוב לנו מאוד להישאר יחד כקהילה ואנחנו מעדיפים להישאר במצב הזה אבל ביחד. עשינו סקר שממנו עלה כי 91 אחוז מהתושבים בקהילה רואים את עצמם חוזרים למפלסים כשהתנאים יאפשרו זאת".
כלומר?
"כרגע אנחנו נשארים בהרצליה בוודאות עד סוף שנת הלימודים בסוף חודש יוני. אם נוכל לחזור ביולי זה כבר תלוי אם יהיה אזור לחימה, אם יהיה בטוח ולא כל שניה צבע אדום. יכול להיות שאם המדינה תחייב אותנו לחזור הקהילה תתפרק. כרגע אף אחד לא אומר לנו שאנחנו חייבים לחזור ומתי. אנחנו באמת לא יכולים לדעת מתי נחזור כי זה תלוי בגורמים יותר גדולים מאיתנו".
אז אתם למעשה עדיין נמצאים בחוסר וודאות.
"כן. אנחנו מודאגים מזה שאין לנו אופק. אף אחד לא בא ומדבר איתנו ונותן לוח זמנים לשיפוץ הקיבוץ כדי שנוכל לחזור. אנחנו טרודים בבעיות העכשוויות. מדברים איתנו אבל אין תוכניות אופרטיביות וזה לא מתקדם לשום דבר".
מה הייתם מצפים שיקרה כבר בשלב הזה?
"היינו מצפים שכבר יהיו קבלנים שעובדים בקיבוץ ומשפצים את בתי הילדים שבהם השתמש הצבא. הייתי מצפה שכל המדשאות, שהטנקים עלו עליהם, יטופלו כבר. שכל מה שנשבר, יסדרו ויתקנו. הקיבוץ נראה כמו אחרי שהצבא יצא ממנו לפני שלושה חודשים. מאז לא התחילו שום דבר והיינו מצפים שהדברים יתנהלו יותר במהירות. יש צורך בשיקום אבל לצערנו זה עדיין לא קורה".
איפה הקשיים העיקריים שלכם?
"אי אפשר להתרגל לחיות ככה, במקום אחר לאורך תקופה כה ארוכה. יש קשיים עם ילדים שרגילים להיות לבד ופתאום צריכים לחלוק חדר עם האחים שלהם, אבל בלית ברירה אנחנו מתמודדים ומסתדרים. יש קשיים נוספים גם בנושא התעסוקה כי אנשים לא חזרו לעבודה או שחזרו לעבודה חלקית, מסגרות החינוך רק השבוע התחילו להיות עד השעה 16:00".
עד כמה אתם מעורבים במאבק לשחרור החטופים?
"למזלנו אצלנו בקיבוץ אין חטופים, אבל יש המון חטופים שהם שכנים וחברים שלנו מיישובי המועצה האזורית שער הנגב. אנחנו פעילים מאוד בכל נושא החטופים ומשתדלים להיות אופטימיים, עושים אסיפות וישיבות ולוקחים חלק במאבק לשחרור החטופים, בהפגנות וכל מה שצריך".
מהיכן אתם שואבים את האופטימיות?
"מהכוח של הקהילה. הקהילה זה מה שמחזיק אותנו ביחד. יש בקהילת מפלסים 192 ילדים. מתוכם 188 ילדים בתוך מערכות החינוך שיצרנו לעצמו פה וזה מראה יותר מהכל מי אנחנו".
תגובות