"התחושה שלי היא שהמדינה שמה בראש סדר העדיפות את מיטוט החמאס ולא את החזרת החטופים". כך אומרת דליה קושניר, גיסתם של איתן ויאיר הורן שנחטפו בקיבוץ ניר עוז בשבת השחורה ב-7 באוקטובר.
איתן, איש חינוך בן 38 מכפר סבא, נסע לבקר את אחיו יאיר (45), המתגורר בקיבוץ ניר עוז ולצער המשפחה השניים נחטפו לרצועת עזה. מאז מחכים להחזרתם כל בני המשפחה המורחבת: ההורים רותי ואיציק, האח עמוס, אשתו דליה, ושני ילדיהם שמאוד מחוברים לשני הדודים שגורלם נמצא כרגע בחוסר ודאות אחד גדול.
דליה מספרת על השתלשלות העניינים בשבת השחורה עד לשמיעת הבשורה הנוראית על חטיפתם של גיסיה: "התעוררנו בכפר סבא בשעה 6:30 בגלל האזעקות ועמוס בעלי בדק מה קורה עם שני אחיו בניר עוז. הם אמרו שהם בממ"ד אבל לאחר מכן התחילו להגיע תיאורי הזוועות מהיישובים. ההודעה האחרונה מהם הייתה בשעה 8:30 כשהם עדיין בממ"ד. ניסינו לברר מול חברים מהקיבוץ אבל נאמר לנו שכל הקיבוץ מלא במחבלים. בשעה 20:00 קיבלנו טלפון מאחד מחברי הקיבוץ שאמר שהצבא הגיע לבית של יאיר והם לא בבית".
מתי נאמר לכם שהם חטופים?
"היה המון בלבול במשך שבוע, אף אחד לא יצר איתנו קשר וניסינו לקבל מידע מהחמ"ל שהוקם בניר עוז. רק אחרי שבוע וחצי יצרו איתנו קשר מהצבא. בתחילה נאמר שהם נעדרים ולאחר מכן הסטטוס הוחלף לחטופים לפי ממצאים שגורמי המודיעין מצאו".
איך החיים שלכם מאז?
"סיוט אחד גדול, תחושה שהזמן נעצר ב-7 באוקטובר. בשבועיים שלושה הראשונים בקושי ישנו. יש המון חרדה, תסכול, כעס, כל רגש שאתה יכול להעלות על הדעת. המזל שלנו הוא שיש לנו שני ילדים בני 11 ו-8, כך שהיינו צריכים לנהל שגרת חיים כלשהי, שזה הדבר היחיד שהחזיק את עמוס בעלי".
עד כמה אתם לוקחים חלק בעצרות, ראיונות וכדומה?
"איתן ויאיר אזרחי ארגנטינה אז ניסינו להפעיל אפיק מול נשיא ארגנטינה והתראיינו לכל כלי תקשורת באמריקה הלטינית, כך גם ההורים רותי ואיציק. אנחנו הולכים לכל עצרת בכפר סבא. הייתי בצעדה מתל אביב לירושלים. אנחנו משתתפים בכל עצרת אם כי לא יודעים מהי ההשפעה של זה".
עד כמה יש כעס על המדינה?
"הכעס הוא עצום בעיקר משום התחושה שהייתה כאן הפקרה כפולה. בתור אלו שגרים ליד הגבול כבר שנים רבות הם פשוט הופקרו לנפשם. צריך להבין שבקיבוץ ניר עוז המחבלים עזבו מרצונם בשעה 15:00 בלי קרב כי החיילים הגיעו רק בשעה 18:00. עד אז הם עשו כל מה שעלה ברוחם: רצחו, גנבו, חטפו. יש כעס גדול על מקבלי ההחלטות בצבא. זה לא שלא הצליחו להגן על היישובים, אלא בחרו להפקיר אותם תוך כדי העברת גדודים למקומות אחרים והשאירו מעט גדודים להגן על הגבול. יש כעס גדול על ההתעלמות מההתראות של התצפיתניות לאורך תקופה ארוכה. ההפקרה השנייה היא שלקח שבוע וחצי עד שמישהו מטעם הצבא הגיע לדבר איתנו. לא מכירה מדינה מערבית שהייתה עומדת במצב כזה והמדינה לא הייתה עושה הכל כדי להחזיר את החטופים".
זאת התחושה שלך?
"לא רק שלי אלא של הרבה מקרב בני משפחות החטופים. יש תחושה שעושים הכל כדי למוטט את החמאס אבל לא עושים הכל כדי להחזיר את החטופים".
את לא מאמינה לראשי המדינה שזה בראש סדר העדיפות?
"אני לא מרגישה ככה. זה נראה שקודם רוצים למוטט את חמאס ורק אחר להשיב את החטופים. אני לא מרגישה שזה גם וגם אלא שהחטופים לצערי בסדר עדיפות שניה. רוצים להשיג תמונת ניצחון שלא ברור מהי כי את המלחמה כבר הפסדנו ב-7 באוקטובר. אם בכל זאת תהיה תמונת ניצחון אחת היא החזרת החטופים. זה הדבר היחיד שיכול לעשות משהו לחברה הישראלית שמסתובבת עם טראומה ודיכאון כבר חודש וחצי".
כשמדברים על עסקה שכוללת שחרור אימהות וילדים זה אומר ששני הגיסים שלך נשארים שם. איך אתם מרגישים עם זה?
"מצד אחד, בתור אמא אני לא יכולה אפילו להתחיל לחשוב על המצב שלהם וברור לי שהכי חשוב להוציא את האימהות והילדים. אבל מצד שני ברור לי שאחרי שהאימהות והילדים יחזרו, המדינה לא תעשה שום דבר כדי להחזיר את השאר כי בעולם הסיפור של אימהות וילדים תופס חזק. אחר כך יימשכו ההפצצות ואז החטופים יכולים להיפגע או שהמחבלים יהרגו אותם לפני שהצבא מגיע אליהם".
נשמע שאת מאוד פסימית בנוגע לשחרורם של איתן ויאיר.
"אני בן אדם מאוד אופטימי, אבל במקרה הזה אני פסימית לאור ההתנהלות של הממשלה שמאוד מאכזבת אותי. אני מבינה למה דחוף להוציא משם אימהות וילדים, אבל מצד שני יש בי פחד שאחרי זה לא תהיה עוד עסקה".
האם לאור האכזריות של החמאס, עולה בראש המחשבה שאולי הם לא יחזרו בחיים?
"אני יכולה להגיד לך שכל משפחות החטופים מסתובבים עם המחשבה הזאת בראש. עובדה שהם כבר רצחו את נועה מרציאנו ויהודית וייס ז"ל שהגיעו בחיים לרצועת עזה. הזמן משחק לרעתנו ולכן זאת שאלה שמטרידה מאוד את כל המשפחות".
ספרי על איתן ויאיר.
"איתן הוא איש חינוך שעלה לארץ בגיל 16 מארגנטינה במסגרת תכנית נעל"ה. במשך השנים הוא עבד בחינוך הבלתי פורמלי כמדריך נוער בכמה קיבוצים בארץ ושימש גם כשליח של הסוכנות היהודית בפרו. לאחרונה הוא סיים תפקיד של רכז אזור בתנועת מחנות העולים, היה בין עבודות, נסע לבקר חבר בספרד וגם קפץ לאחיו באותו סוף שבוע שחור. יאיר מתגורר בקיבוץ ניר עוז מעל עשר שנים, היה אחראי על שיפוצי הבתים בקיבוץ, ובנוסף גם על החגים ועל הפאב".
תגובות