"הוא עלה על אוטובוס וזהו. יותר לא שמענו ממנו. הוא יצא ולא חזר"

"באחד הלילות, שבוע אחרי מלחמת יום כיפור, אנשי קצין העיר דפקו לי על הדלת כדי להודיע על מותו של יוסי. אבל אני כבר ידעתי, ואני זאת שבישרתי להם על מותו. רונן, שהיה בן ארבע, שמע את כל ההמולה שהייתה ושאל אותי 'אמא, מי יהיה אבא שלי עכשיו?'".

תושבת רחוב ביל"ו בכפר סבא רותי קלפר (71) שכלה את בעלה יוסי קלפר ביום הרביעי של מלחמת יום כיפור, ב-10 באוקטובר 1973. יוסי, חייל שריון במילואים בגדוד 95 בחטיבת הראל, הצטרף ליחידתו ביום הראשון של המלחמה והשתתף בקרבות על ציר הנפט ובכיבוש חושניה ברמת הגולן. הוא נהרג כשיחידתו הותקפה במטח קטיושות שנורה לעבר מוצב 110 בו שהה ברמת הגולן. יוסי, בן 34 במותו, נהרג במקום מרסיס שחדר לליבו ומת בידיו של אחד הלוחמים.

אחרי מותו המשיכה רותי בחיים, הכירה בני זוג והיא משמשת היום סבתא במשרה מלאה לשלוש בנותיו של הבן רונן. אבל באותה נשימה היא מודה שעם מותו של יוסי גם משהו בה מת, ושמחת החיים שלה דעכה. היא אומרת שלא רצתה ילדים מאף גבר אחר למעט יוסי, שהיה לדבריה ג'נטלמן אמיתי, כזה שמוצאים רק באגדות.

"הבן שלנו רונן היה רק בן ארבע שנים וארבעה חודשים כשהמלחמה פרצה, ועד היום אנחנו זוכרים את היום הזה", מספרת רותי, "פתאום היתה המולה ברחוב, רכבים צבאיים ואזעקה ורונן זוכר איך הוא ישב על הברכיים של אבא כשהייתה האזעקה הראשונה. זה רגע בלתי נשכח כי מרגיעה מוחלטת המדינה הפכה לדרוכה והחלה היסטריה, ריצות והמולת מלחמה. כבר ביום הראשון של המלחמה קראו ליוסי, בשעת צהריים, ואני ורונן שהיה בעגלה ליווינו אותו לנקודת האיסוף בפארק הלאומי ברמת גן. הוא עוד הספיק לחזור הביתה ולחטוף איזה מרק, כי גרנו במרחק קצר מהפארק, ואני לחצתי עליו שלא יוצאים למלחמה על בטן ריקה ושהוא חייב לאכול ארוחה מפסקת כי הוא היה בצום יום כיפור. זו למעשה הייתה הארוחה האמיתית האחרונה שלו. הוא סיים לאכול וליוינו אותו שוב לפארק, הוא עלה על אוטובוס וזהו. יותר לא שמענו ממנו. לא טלפון לא מכתב. הוא יצא ולא חזר".

גבר חתיך שרוקד לא רע

רותי עבדה במשך 35 שנים באדמיניסטרציה בבית החולים מאיר בכפר סבא, כשבשנים האחרונות היא הייתה מזכירה של האגף השיקומי הגריאטרי. יוסי, שעלה מפולין, עבד בבתי דפוס, תחילה בדפוס אופסט ובהמשך בדפוס קרטוגרף, שם עבד עד ליום מותו. "יוסי נולד ב-1939, סיים תיכון בפולין והספיק להתקבל ללימודי רפואה מה שהיה החלום שלו", מספרת רותי, "אבל לצערו, הוא היה חייב לוותר על החלום כדי לפרנס את הוריו ואחותו בתקופת המלחמה אז הוא ויתר על הלימודים והתחיל לעבוד בפולין. כשהיה בן 18 עלתה המשפחה שלו ארצה. יוסי משך את ההורים לארץ אבל עד ליום מותם, לפני שנים רבות, הם לא ממש צלחו את המעבר ולא הצליחו להתאקלם כאן. בארץ, יוסי סיים צבא והחל לעבוד בדפוס כדי לפרנס את הוריו כשבאותה עת הוא ומשפחתו גרו בחולון".

באחד הימים בשנת 1965 התקיים בתל אביב אירוע בר מצווה של קרוב משפחה משותף ליוסי ולרותי. רותי מספרת ששניהם הגיעו לאירוע ומצאו עצמם, כצעירים, במיעוט. "היינו ארבעה חבר'ה צעירים, בשנות העשרים לחייהם, בין המון מבוגרים וחיפשנו מה לעשות עם עצמנו ועם מי אפשר לרקוד וככה אני ויוסי הכרנו", מספרת רותי, "אני ראיתי מולי גבר חתיך שרוקד לא רע בכלל. רקדנו ודיברנו ובסוף הערב הוא שאל אותי היכן אני משרתת, כי הייתי חיילת בת 20, וכבר למחרת קיבלתי ממנו טלפון וככה הכל התחיל. התחלנו לצאת יחד ולקח לנו שבועיים כדי להבין שנועדנו זה לזו, ובאמת שאהבתי בו הכל. היה לו חוש הומור נפלא, חשיבה חדה והמון ידע ושכל. הוא גם היה ספורטאי, בעיקר בתחום האתלטיקה הקלה, בחור חסון ושחיין שבנוי לתלפיות. אין דבר אחד בו שלא שבה את ליבי. הוא היה מגיע אלי עם פרח, מדקלם לי פואמות של משוררים. באמת ג'נטלמן מהסרטים. היום כבר לא מייצרים כאלה". בני הזוג החליטו לדחות את החתונה עד שרותי תסיים את השרות הצבאי, ובפברואר 1967 השניים התחתנו. רותי: "סיימתי את הצבא ועברנו לגור יחד בדירה ברמת גן, כשהיו לנו המון תכניות לעתיד. רצינו להביא כמה שיותר ילדים אבל הספקנו להביא רק את רונן, ילד שובב ונבון שאיש לא הצליח להשתלט עליו. אם יוסי היה היום בחיים היינו נשואים כבר יותר מ-50 שנה".

השנה הקשה בחייה

בערב סוכות 1973 רותי והוריה התכוננו לארוחת החג, כשרותי מרגישה שמשהו לא טוב קרה. "יוסי נפל בערב סוכות, 10 באוקטובר, אבל אנחנו לא ידענו מזה כלום ולכאורה החיים נמשכו כרגיל", מספרת רותי, "זה מסוג הדברים שלא שוכחים. את התחושה הפנימית הזו שלוקחים את אהובך. הרגשה פנימית שאת מבינה שמשהו קרה ולא מוצאת מקום ולא מנוח לדאגות שלך, וגם לא הוכחה אמיתית לכך שמשהו קרה. זה לא כמו היום שהכל מדווח מידית ויש וואטסאפ וטלפון נייד והכל נגיש. לא ידעתי כלום, אבל הרגשתי בלב פחד וחרדה והסתובבתי ברחובות כמו חולת ירח כי הלב לא היה שקט ולא רציתי להיות בבית. חייתי במשך שבוע שלם בחוסר ודאות ובטירוף פנימי כי ידעתי בלב שמשהו רע קרה ליוסי. חוסר הוודאות הזה הטריף אותי. המדינה החליטה לא לספר על ההרוגים הרבים כדי לא ליצור פאניקה, כי כל המלחמה הזו הייתה בלאגן אחד גדול".

מימין: יוסי ז"ל, יוסי ורותי

רותי ניסתה לברר מה עלה בגורלו של יוסי ובשלב מסוים התקשרה לאשתו של חברו הטוב והבינה שהנורא מכל קרה: "התקשרתי לאשתו של חברו הטוב מהטנק כדי לברר איתה אם היא יודעת משהו. שאלתי אותה 'כוכבה, שמעת משהו?'. היא ענתה לי 'הכל בסדר'. שאלתי 'למה לא התקשרת לומר לי?' והיא ענתה לי שלא התקשרה בגלל שזה נורא יקר כי זאת שיחת חוץ. מיד הבנתי שיוסי נהרג כי היא העלתה את התירוץ הכי טיפשי ששלפה מהמותן כי היא לא היתה יכולה לומר לי את האמת. בדיעבד הבנתי שיוסי מת לבעלה בידיים, נהרג במקום מרסיס שפגע בליבו". כשחיילי קצין העיר הגיעו לבשר לרותי את הנורא מכל היא כבר ידעה מה בפיהם.

מספרם הרב של החללים במלחמה חייב קבורה ארעית, ויוסי נקבר בקבר זמני בנהריה. כמו אצל הרוגים רבים במלחמה, הלוויתו התקיימה רק שנה לאחר המלחמה כשנטמן בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. בשנה הזו רותי התמודדה עם השכול ועם הפיכתה באחת לאלמנה ולאם חד הורית. "כשנופל אהוב ליבך התחושה היא שכל עולמך חרב עליך. הכל נהרס. הכל מתמוטט. אומנם לכאורה המשכתי לעבוד, אבל פעמים רבות במקום לנסוע לעבודה נסעתי לקבר שלו בנהריה. השקט היחיד שלי היה כשהייתי נוסעת לקבר שלו בנהריה ומדברת אליו. רק רציתי להיות איתו, לספר לו איך רונן גדל, ועל מה שקרה איתי ובכלל מאז מותו. היה לי רע בצורה שאי אפשר לתאר. הייתי אישה צעירה שהפכה לפתע לחד הורית ואלמנה. למזלי, ההורים שלי תמכו בי, אחרת לא הייתי מי שאני היום. אבא שלי היה לוקח ומחזיר את רונן מהמסגרות השונות והוא למעשה היה הדמות הגברית בחייו. ההורים שלי, אתקה ויז'ו קלפר, דאגו לי מאוד בשנים הראשונות ואני החזרתי להם כשדאגתי להם בשנותיהם האחרונות. אני ילידת ברגן בלזן, בת להורים ניצולי שואה שעברו את כל הגיהנום האפשרי. עד אפריל 2017 סעדתי את שניהם, כשהם גרו דלת מולי. למזלי יש לי משפחה מגובשת ואחותי, שצעירה ממני בשש שנים, גרה 50 מטר ממני. בזכות המשפחה המגובשת שעטפה אותי שרדתי".

חברים עזבו, אחרים הגיעו

בשנה הראשונה למותו של יוסי, מספרת רותי, היא למדה לנשום, להסתגל למצב החדש ובעיקר ללמוד איך חיים בלעדיו וממשיכים הלאה. "את לומדת את השכול כי אין מה לעשות, החיים חזקים יותר. ההפתעות הגיעו דווקא מכיוון לא צפוי. החברים הטובים שהיו לי וליוסי נטשו אותי. כולם, כל החבורה שהקיפה אותנו. להיות אלמנה באותה תקופה היה כמו אות קלון וחברים טובים נטשו אותי כי כנראה כי לא ידעו איך לאכול את זה ואיך להתמודד עם הסטטוס החדש שלי. כנראה שהכי קל לעזוב. למרות שהתקשרתי לחברות ואמרתי להן שנשארתי אותה רותי ושלא השתנתי בעקבות המוות, זה לא עזר לי. אני ויוסי תמיד ניהלנו בית פתוח שתמיד היה מוקד לעליה לרגל. כולם ידעו שאצלנו יש מה לאכול כי אני אוהבת לפתוח שולחן, רבים היו באים בלי להודיע מראש כי אין צורך, ישר אחרי העבודה, באים, אוכלים, מדברים. יוסי היה אדם מאוד משכיל ואהב היסטוריה, אז היו מדברים שעות על המון נושאים. ופתאום הכל נגמר, וחברים לא באו יותר. אבל הכל לטובה מכיוון שאחותי הצעירה, שולה, והחברים שלה אימצו אותי ואת רונן והחליפו את חבריי הקודמים ונוצרה חבורה חדשה. וככה, ביום ההולדת הראשון של רונן אחרי מותו של יוסי, יום הולדת חמש, כשלא יכולתי לתפקד, אחותי והחברים שלה הגיעו עם בלונים ועשו את כל המסיבה".

מימין: יוסי עם הבן רונן, יוסי ורותי ביום חתונתם

רותי מודה שמאז מותו של יוסי היא איבדה חלק משמחת החיים שלה. היא אומרת שהשמחה קיימת "אבל לא עד הסוף", ושאפילו הצחוק שלה השתנה. "אני מתגעגעת לחברות המאוד עמוקה שהיתה בינינו, להומור שלו, לשיחות העמוקות, לבית עמוס החברים שהיה. אבל כנראה שהיה לנו טוב מדי בשביל העולם הזה. קצת אחרי המלחמה היינו אמורים לחגוג שבע שנות נישואים ודיברנו ביננו על משבר השנה השביעית, כי אז אמרו שבשנה השביעית מתחילים המשברים. צחקנו שצריך לייצר משבר במיוחד, כי אצלנו הכל טוב. אז הנה, נוצר שבר ורותי של לפני מותו ושל אחרי מותו אינה אותו אדם. אבא שלי תמיד היה אומר שהוא ידע אם אני בקולנוע או לא לפי הצחוק הגדול שלי ששמעו ברחבי האולם, אבל אחרי מותו של יוסי שמחת החיים שלי דעכה ואף פעם לא אהיה שמחה כמו שהייתי. הייתי אדם צעיר שעולמו חרב עליו, חרב מאלף בחינות. המון דברים ששינו את החיים שלי כלכלית, נפשית וחברתית. וגם את רונן. הוא היה ילד חכם ביותר שהבין מיד באותו הלילה שאין יותר אבא וביטא את החוסר בדרכים משלו. יוסי גידל זקן לקראת יום כיפור, ובאחד הימים, כשרונן הלך עם אבא שלי בדרך חזרה מהגן, הוא ראה יונה מתה שנותרו ממנה רק נוצות ושאל אם מאבא נותר רק הזקן. הוא החליף חלק מהשובבות שלו בקריאת ספרים, אולי כי זה היה העולם שהגן עליו".

דף חדש בכפר סבא

בדצמבר 1976, שלוש שנים אחרי מותו של יוסי, רותי ומשפחתה עברו לכפר סבא כדי להתחיל דף חדש. "בדיעבד אני אומרת שכולנו היינו ארטיסטים טובים, שיחקנו אותה שהכל בסדר. ידעתי שההורים שלי איבדו את כל משפחתם בשואה ושאסור לי להתפרק לגמרי ולכן שמרתי מולם על פאסון. הבנתי שהחיים נמשכים ושאנחנו עושים הצגה כדי שהכל ימשיך וכדי שנצליח לשרוד. את ההתפרקות שמרתי רק לבית הקברות כי שם איש לא בוחן אותך. בסופו של דבר, שלוש שנים אחרי מותו של יוסי, עברנו לכפר סבא ואז התחלתי להכיר גברים חדשים. היו לי כמה מערכות יחסים רציניות אבל לא רציתי להביא ילד עם אף גבר אחר כי אבא צריך לבחור בקפידה ורק יוסי התאים. רציתי עוד ילדים, כי זאת היתה התוכנית שלי ושל יוסי, אבל בלי יוסי לא רציתי יותר. כיום אני נמצאת כבר תשע שנים בזוגיות מלאת אהבה, כשכל אחד גר בביתו שלו. צריך להבין שזה לא פשוט ליצור זוגיות חדשה כשאת באה מזוגיות טובה כל כך, שלא לומר מושלמת".

חיזוק ותמיכה מקבלת רותי עד היום מארגון אלמנות ויתומי צה"ל, שהוקם ב-1991. "בשנים הראשונות שאחרי המלחמה לא היה דבר כזה של קבוצות תמיכה וארגון אלמנות ויתומי צה"ל עשה את השינוי התפיסתי לגבי אלמנות. פתאום קם לך בית שמספק קבוצות תמיכה, נופשונים ומפגשים של האלמנות. שם הכרתי חברות רבות ואנחנו תומכות זו בזו עד היום. בנוסף, גדוד 95 של חטיבת הראל הקים עמותה משלו וככה אלמנות השריון הכירו אחת את השנייה ויש לי חברות רבות משם. מאוד חשובה התמיכה שלנו אחת בשנייה. אלמנות צריכות לתמוך זו בזו כדי לשרוד, כי ההתמודדות היא כל כך קשה ורק מישהי שעברה זאת יכולה להבין מה עובר עליך, ולקבל ולהכיל בלי לשפוט. הקבוצות האלה מאפשרות לנו להוציא את הכאב החוצה ולא לשחק אותה שהכל טוב".

ואם היית פוגשת היום את יוסי, מה היית אומרת לו?

"הייתי מספרת לו על הנכדים, ועל איזה סבא נהדר הם מפסידים. הייתי מספרת לו על התקווה שלי שהדור הבא לא ידע עוד מלחמה כזו שתותיר אחריה אלמנות נוספות עם כאב שלא עובר לעולם".