"הרגשתי שזה מעגל החיים. אבא שלי נתן לי חיים ועכשיו אני מחזיר לו"

“כל העניין של הכושר, הכדורסל וגם הבריאות שלי, בכלל לא עבר לי בראש. כל מה שהיה חשוב לי זה שאבא שלי יקבל חיים חדשים. זה היה הדבר היחיד שעניין אותי”, כך אומר השבוע תושב כפר סבא אייבי זאברי (27), מאמן כדורסל לילדים במסגרת בתי ספר לכדורסל בעיר של הפועל כפר סבא, שתרם כליה לאביו, אניס, שסבל מאי ספיקת כליות.

זאברי מתגורר במרכז העיר, למד ביסודי בברנר, בחטיבת שז”ר ובתיכון הרצוג. הוא מאמן ילדים כדורסל כבר כמעט עשר שנים. הוא עצמו החל לשחק כדורסל בגיל שש במועדון הפועל כפר סבא, ושיחק בקבוצה עד גיל 16, אז פרש מהמשחק בקבוצה. אבל את האהבה לספורט מעולם לא זנח: מעבר לעיסוקו בספורט כמאמן קבוצות ילדים, זאברי עושה ריצות ארוכות כל שבוע, הולך למכון כושר, משחק כדורסל וכדורגל ומתאמן בקבוצת ג’אמפ אין, קבוצה של מספר אנשים שמתאמנים יחד באופן חברתי, בשיטה שמפעילה את המשתתפים בה באמצעות משחק ואינטראקציה אחד בין השני.

את חייו הקדיש לעיסוק בספורט, והוא אומר שאין יום בו הוא לא עושה פעילות ספורטיבית. “כל החיים הייתי סביב ספורט. מאוד נמשכתי לעולם הגופני, לחיבור בין הגוף והתודעה ולתזונה נכונה. תמיד מסקרן אותי לשמוע תיאוריות חדשות לגבי אימונים ותזונה בריאה, ואני מנסה לשמור על זה כמה שאפשר”.

אייבי זאברי. צילום עזרא לוי

אהבתו לספורט, והעובדה שגדל בקבוצת הפועל כפר סבא, היא זו שסייעה לו להתמודד עם התובנה הקשה שלא יוכל להתגייס משום שהיה במעמד של תייר במדינה. על אף שביקש להתנדב לצבא בקשתו סורבה. משפחתו של זאברי עלתה מהודו ולא קיבלה מעמד של תושבות במדינה. הוא עצמו נולד בארץ, גדל והתחנך במערכת החינוך הישראלית, והיה לו ברור שעליו להתגייס. ההבנה שלא יוכל לעשות זאת הכניסה אותו לתקופה קשה. “נולדתי פה, גדלתי והתחנכתי כאן. אני לגמרי ציוני. היה לי קשה לראות את כל החברים שלי מקבלים צו גיוס ואני לא. ראו במועדון שאני משתקע בבית, והמועדון הוא זה שלמעשה הוציא אותי מהתקופה הזו. לאט לאט הכניסו אותי שם לעניינים, וביקשו ממני לעזור ללמד את הילדים. התחלתי בתור עוזר מאמן וכמדריך קייטנה, ולאט לאט גיליתי שיש לי גישה נכונה ושאני סוחף את הילדים ושהם מאוד אוהבים את מה שאני עושה המ. הבנתי שיש לי כלים מאוד חזקים לתת להם, והילדים כבר מגיעים בשביל אייבי והמאמנים שלנו ולא רק בשביל הכדורסל”. מעמד רשמי של תושב במדינה, אגב, הוא קיבל רק בגיל 20.

מה כל כך משך אותך לספורט?

“זה מספק. יש משהו בספורט שהוא טהור. זה אחד הדברים הבודדים בעולם שאי אפשר להשיג על ידי כסף, פוליטיקה, כוח, קומבינות או מזל. כושר גופני זה משהו שהוא אך ורק תלוי בך וברצון שלך, בכמה רחוק אתה מוכן ללכת עם זה ולהשקיע ולהתמיד. שום דבר לא יכול להשפיע על זה חוץ ממך. אני אוהב להחדיר בילדים שאני מאמן את הערכים של הספורט. תמיד בכדורסל אנחנו מדברים איתם לא רק מה זה שחקן מצליח אלא גם מה זה להיות בן אדם, מה זה לדעת לוותר לפעמים, לדעת לאכול אוכל בריא, לעזור בבית. הילדים מגיעים לחוג הכדורסל מתוך רצון, וברגע שהם נמצאים כאן כי זה מה שהם רוצים, זה מעצב אותם. הציונים שלהם משתפרים, הם מבינים מה זה ענווה וצניעות, לומדים לכבד ילדים קטנים מהם”.

לפני כמה שנים, במקביל לעיסוקיו בספורט והיותו מאמן כדורסל, גילו אצל אביו אי ספיקת כליות. “בהתחלה לא היה כל כך ברור מה זה אומר, ולא ידעתי עד כמה זה חמור ורציני ומה ההשלכות. אבא שלי הוא אדם מאוד חזק, ולא אחד שיראה רגשות ויתאר את מה שהוא עובר. אי ספיקת כליות זה מצב שכיח בגילאים מסוימים, מצב שיכול לקרות בגלל סיבות רבות. הכליות שלו מתקשות לבצע את תפקידן, סינון הרעלים בדם, וזה גורם לתשישות, לעייפות וללחץ דם. ברגע שיש אי ספיקת כליות הופכים להיות חולי דיאליזה שזה סיוט. בהתחלה אבא שלי עשה דיאליזה ברמה נמוכה, וככל שעבר הזמן הוא היה צריך לעשות זאת בתדירות גבוהה יותר ויותר. דיאליזה זה דבר כואב ומגביל, תהליך שלוקח כמה שעות ביום”.

איך הרגשת כשראית את אבא שלך עובר את זה?

“הוא לא שידר לנו את מה שהוא עובר. בהתחלה הוא היה מתפקד כרגיל ולא כמו בן אדם חולה. אבל אז פתאום ביום בהיר אחד הייתה לנו פגישה אצל הרופא, לפני כשנתיים, אחרי שראינו שהמצב מתחיל להחמיר ושגוברת התדירות שבה הוא צריך דיאליזה. הרופא אמר לנו שצריך לדבר על אפשרות של השתלה. הוא אמר שהמצב לא טוב ושאם אנחנו רוצים שלאבא שלנו יהיו חיים ארוכים אנחנו צריכים לחשוב על השתלה, כי המצב מחמיר, ושיכול להיות שהכליות שלא לא יצליחו לשרוד עוד הרבה שנים. הוא הציג בפנינו שתי אפשרויות: להיכנס למאגר ההשתלות, שיש בו אנשים רבים שמחכים לכליה, כאשר התעדוף למי שמקבל את הכליה הוא לבעל הסיכויים הגבוהים ביותר לשרוד, או השתלה של כליה שנתרמת באופן אישי”.

איך הגבת לבשורה הזו?

“הפגישה הייתה הטריגר שבה הבנתי שיש כאן בעיה חמורה, שמדובר פה בעניין של חיים ומוות. ברגע שהוא התחיל לדבר על השתלה אישית, ידעתי שאני אהיה זה שיתרום לאבא שלי כליה. הרגשתי שזה מעגל החיים, אבא שלי נתן לי חיים ועכשיו אני מחזיר לו. זה היה ברור לי וזה היה מובן מאליו. ככה אבא שלי חינוך אותי ואלה הערכים שעליהם שגדלתי. לא היה אפילו ויכוח. שתי האחיות שלי אמרו שגם הן מוכנות לתרום, אבל אני לא הסכמתי. הן שתיהן נשואות ואחרי היריון, והרגשתי שזו השליחות שלי ושאני זה שצריך לעשות את זה”.

בנובמבר 2015, אחרי מספר חודשים שכללו בדיקות וחתימה על מסמכים בירוקרטים, הגיע יום הניתוח. “24 שעות לפני הניתוח היינו בהשגחה בבית החולים. כל אחד מגיב לסיטואציה כזו אחרת. אני ואבא שלי הגבנו לזה בהומור שחור. כל הזמן התבדחנו בינינו, מה יקרה אם יתבלבלו בין הכליות ויביאו לי את הכליה שלו. את אמא שלי מן הסתם זה לא הצחיק. שני האנשים הכי חשובים לה בעולם על שולחן הניתוחים. אני חושב שבאותו רגע התחיל לצאת איזשהו צד מאבא שלי, שאף פעם לא ראינו, צד של רגישות. ביום הניתוח התרגשנו, רצינו כבר לעשות את זה. הניתוח ארך שמונה שעות בהרדמה מלאה. כשהתעוררתי הדבר הראשון ששאלתי את האחות זה מה שלום אבא, והיא אמרה שהניתוח עבר בהצלחה ושהוא בהתאוששות. אחרי זה היא שאלה אותי אם כואב לי ופתאום הרגשתי את כל הגוף שלי בוער, והיא הרדימה אותי שוב”.

אייבי ואניס זאברי. צילום עזרא לוי

בפעם הבאה שבה אייבי התעורר, הוא כבר פגש את אבא שלו. “היינו בחדר השגחה, והוא היה עירני. הוא הושיט לי יד ואמר לי שהוא אוהב אותי ואמר לי תודה. הוא בדרך כלל לא מדבר ככה. אחרי בערך שבועיים השתחררנו הביתה, והייתה לנו התאוששות של חודש בבית. אבא שלי קיבל חיים חדשים”.

לא פחדת שתרומת הכליה תפגע לך ביכולת לעשות ספורט?

“לא חשבתי על זה בכלל. הייתי מוכן להקריב את עצמי בשביל להציל את אבא שלי. כל מה שהיה חשוב לי זה שאבא שלי יקבל חיים חדשים וזה הדבר היחיד שעניין אותי. אבא שלי היום בריא לחלוטין. בהתחלה היו ימי התאוששות מאוד קשים, ולימדו אותי איך לנשום מחדש. היה קושי גם באיך לעמוד ואיך ללכת. כל החברים שלי הגיעו ותמכו בי, ולאט לאט אני התחלתי ללכת לעמוד ולנשום. רק אחרי חודשיים שלושה התחלתי ללכת נורמלי ולא כאבו לי התפרים. אחרי חמישה חודשים התחלתי לרוץ וקצת ולעשות ספורט, והיום אני כבר בכושר שיא. אני מתאמן כמעט כל יום, עם תזונה נכונה. נשארו לי הצלקות, אבל החיים נהדרים. אני מאוד פעיל ספורטיבית ולא מרגיש שיש לי מגבלות, אני לגמרי בן אדם חדש”.

איך זה מרגיש לתרום כליה לאבא שלך? אתה חושב שזה השפיע על היחסים שלכם?

“זה השפיע מאוד. חלק ממני עכשיו אצלו, נתתי חלק ממני לאבא שלי. זו תחושה מיוחדת. אבא שלי נפתח פתאום, הבין שקיבל הזדמנות שנייה לחיים, הבין שמשפחה זה מה שחשוב בחיים והפך לבן אדם הרבה יותר חברותי ורגיש. אנחנו מדברים היום המון, הוא מתייעץ איתי, ואנחנו קרובים מאוד. הוא עוזר לי בהרבה דברים בחיים ונותן לי גב. היום אבא שלי בריא לחלוטין. זה הדבר הכי מספק שיש. התחושה הזו שאני מסתובב איתה, שאני יודע שהצלתי לו את החיים, זה הכי מספק שיש”.

מה אתה מאחל לכם לשנה החדשה?

“אני מאחל לנו שנצליח להעריך את מה שקיבלנו, ואת מה שיש לנו, כי שום כאן הוא לא מובן מאליו. אני מאחל לנו רק בריאות”.