"הייתה תחושת בטן שצריך לעזוב ושהחיים לא מתקדמים"
משפחת בסין עזבה את כפר סבא לטובת פלורידה, בניסיון למצוא חיים טובים יותר. לישראל הם לא מתגעגעים, אלא רק לחברים, ואת ראש השנה הם מתכננים לעשות בבית חב"ד המקומי
לפני ארבע שנים עזבו מיכאל (43) ולובה (44) בסין, יחד עם ילדיהם עדן (18) ליאור (12) ואריאל (9 וחצי) את ביתם בכפר סבא, לאחר שהתגוררו בעיר עשר שנים, לארצות הברית. הם החליטו לעזוב את כפר סבא ואת ישראל בגלל רצון לשפר את איכות החיים שלהם, לאחר שהרגישו שהם לא יכולים לעשות זאת בארץ. "הייתה תחושת בטן שצריך לעזוב ושהחיים לא מתקדמים", מספרת לובה, "עבדתי 50 שעות בשבוע, לא סוגרת את המינוס, לא רואה את הילדים. חיפשתי חיים טובים יותר. החלטנו שצריך לנסות את המזל שלנו במקום אחר".
משפחת בסין. צילום מיכאל בסין
מיכאל עסק בארץ בתחום אבטחת המידע ולובה עבדה כאחות חדר ניתוח בבית החולים קפלן. ליאור למד בבית הספר גורדון, עדן למדה בבית הספר הירוק ואריאל למדה בגן גפן. כיום הם מתגוררים בפלורידה. מיכאל עוסק כעצמאי בתחום אבטחת מידע ולובה כאחות חדר ניתוח בבית חולים מקומי. עדן לומדת בקולג' וליאור ואריאל לומדים בבית ספר. הם נסעו לארצות הברית בזכות ויזת סטודנט שהוציאה לובה ללימודי תואר שני. בארצות הברית היא הוציאה רישיון לעסוק כאחות, ובהמשך קיבלה הצעת עבודה מבית החולים בפלורידה.
איפה אתם חוגגים את ראש השנה?
"בדרך כלל את ראש השנה אנחנו לא חוגגים. בארץ בעלי היה נוסע עם הילדים להורים שלו באור עקיבא ואני הייתי עושה משמרת בבית החולים כי הייתי צריכה להרוויח כסף. תמיד הייתי בכוננות או במשמרת ולא יכולתי להצטרף. יכול להיות שהשנה נלך לחגוג בבית חב"ד, שאנחנו בקשר קבוע איתם. הבת שלי אריאל לומדת כאן בבית ספר יהודי פעם בשבוע, שנקרא סאנדיי סקול, ושם היא לומדת על המסורת העברית, על החגים, על האותיות. בזכות זה שהבת שלי לומדת שם אנחנו מכירים את ההורים של הילדים וגם הם יהיו שם".
אילו זיכרונות יש לך מהחגים בארץ?
"אהבתי לחגוג את חנוכה. חגגנו בדרך כלל בארוחה עם המשפחה המצומצמת, עם לביבות ונרות. אהבתי גם את פורים, את כל הממתקים והילדים שלי היו מחופשים. בפסח אהבתי מרק מצות וכדורי מצות. אבל יחד עם זאת, לא התחברתי לחגים בארץ ולא היה לי קשר כל כך למשפחה שלי בארץ. לא היה לי טוב כאן. היום אנחנו חוגגים את חנוכה עם חברה יהודייה שיש לי כאן, וגם בפסח בעלי מכין כאן מרק מצות".
למה את הכי מתגעגעת בארץ?
"לחברות שלי. יש לי חברה שעבדתי איתה בבית חולים קפלן ואנחנו עדיין בקשר ומפרגנות אחת לשנייה. היא החברה הכי טובה שלי ואליה אני מתגעגעת מאוד. אהבתי מאוד את בית החולים קפלן ואני מתגעגעת לאנשים שם. אבל אני לא מרגישה קשר אישי לארץ, רק לאנשים. עדן מתגעגעת לחברות שלה מהארץ. היא נמצאת בקשר בסקייפ עם חברה שלה עוד מתקופת הגן".
אתם מחוברים לקהילה היהודית בפלורידה?
"יש לנו כאן קהילה שלמה. אני בקשר רציף עם הרב ואשתו, ואנחנו רואים מה קורה בקהילה גם דרך הפייסבוק. בעלי עוזר מדי פעם לחב"ד עם בעיות מחשבים, ופעם אחת הוא השתתף בארוחת שבת קהילתית. אנחנו יודעים שאנחנו לא לבד כאן ואני מרגישה שייכות לקהילה היהודית שנמצאת פה. אני יודעת שבעת צרה אנחנו נקום ונעזור אחד לשני".
"אנחנו עורכים את כל חגי ישראל פה וזה קרנבל ענק"
בני משפחת טל הלכו בעקבות החלום. כבר 16 שנה שהם מתגוררים בקוסטה ריקה, שם הם מפעילים בית מלון
לפני 16 שנה החליטו אמיליה (מלי) טל (46), ובעלה אבי (49), לעזוב את החיים בהרצליה ולעבור, אז עם שני ילדיהם איליי (23) ויריני (בת 19) לקוסטה ריקה, במטרה להקים מלון בחוף שנקרא סנטה תרזה. שם גם נולד בנם השלישי ינון, היום בן 11.
"היו לנו בארץ חיי חברה טובים והרווחנו טוב”, מספרת מלי, “לאבי היה קו חלוקה של סלטי צבר ולי היה ספא במושב גנות. היו לנו חיים מלאי חברים, מסיבות והמון טיולים. אך החלום לעשות שינוי היה תמיד. הגענו לקוסטה ריקה לפני 16 שנים, לחוף הנקרא סנטה תרזה. לא היה פה כלום, ממש ג’ונגל על רצועת חוף לבנה ומכונת גלים שלא מפסיקה. חלום שלכל גולש. הגענו, קבוצת חברים, עם חלום לבנות מלון על הים. החלום התגשם ובהמשך הגיעו המון ישראלים וחברים לגור פה וכיום יש לנו קהילה מדהימה של כ־80 חברים עם ילדים שגרים כאן. וכמובן שמגיעות לכאן המון משפחות ומטיילים לחופשה חלומית".
לקחתם סיכון.
"כשארזנו את הבית, העברנו את כל החפצים שלנו למכולה ושמרנו במחסנים בארץ, כי לא ידענו אם נשאר בקוסטה ריקה. היתה לנו תוכנית מגירה שאם לא נסתדר פה, נעבור למיאמי. האמת, עד היום אני תמיד אומרת שבשנה הבאה אני עוברת למיאמי. ככה עברו להן 16 שנים. יש לנו המון חברים שם ופעמיים בשנה אנחנו במיאמי".
משפחת טל
מתגעגעים להרצליה?
"כיום הבת שלי יריני גרה בהרצליה וגם עובדת בקפה נוף ים בעיר. חוץ מזה, אנחנו מגיעים בכל שנה לבקר, ומתייצבים לבלות עם החברים אצל קובי חיים הגולש, הבעלים של מסעדת יענקלה וקפה נוף ים בהרצליה, שהיה גם הלקוח הראשון שלנו. אנחנו מבקרים את המשפחה וגם מבלים עם החברים מהגזיבו בחוף הרצליה. חוץ מזה, גם באים לבקר אותנו בקוסטה ריקה המון גולשים מהרצליה והסביבה שמכירים אותנו או ששמעו עלינו".
איפה תחגגו את ראש השנה?
"אנחנו חוגגים את כל החגים שלנו בשיתוף בית חב”ד בסן חוזה ושליחים שלהם מגיעים אלינו כדי לבדוק כשרות. חוץ מזה, יש במתחם של המלון בית כנסת שמנהל הרב שלנו, מנחם שפירו, שמגיע מסן דייגו ממשפחת חב״ד. אנחנו עורכים את כל חגי ישראל פה וזה קרנבל ענק של ישראלים ומטיילים. בראש השנה יהיו 100 אנשים, בפסח יש כ־250. את הארוחות מכינות אני וגיסתי עדי יחד עם צוות עובדים. כל האוכל מזרחי כי שתינו טריפוליטאיות והאורחים מלקקים את האצבעות. לארח כל כך הרבה מטיילים בחגים זו זכות גדולה עם המון שכר של חיוכים, תודות ואהבת חינם".
"החברים פה הם כמו משפחה"
חגית ועמוס עברו מהרצליה לוושינגטון לפני 32 שנים. גם הערב הם יחגגו עם חברים, אבל הראש כבר במקום אחר: "אני מקווה שבשנה הבאה נחגוג את ראש השנה בארץ"
חגית גולדמן–טייר ועמוס טייר עברו מהרצליה לוושינגטון לפני 32 שנים, שם נולדו ארבעת ילדיהם, שלוש בנות ובן. הם התחתנו בארץ בשנת 1985, השנה בה היגרו, אז עמוס סיים את לימודיו בהנדסאים בתל אביב והחליט להמשיך ללמוד בארה"ב.
"הוא רצה להמשיך כאן את התואר ואני נסחפתי אחריו", מספרת חגית. "תכננו לעבור רק לשנתיים, על מנת שיסיים ללמוד. השנתיים הסתיימו, המשכנו לעוד שנה של פרקטיקל טריינינג, הוא פתח עסק וכך הדברים פשוט התגלגלו, כאשר המשפחה המורחבת נשארה בארץ.
"כשגרנו בארץ היינו עושים את החג עם המשפחה. אימא שלי, אביבה גולדמן ז"ל, הייתה ידועה באירוח שלה והייתה מארחת המון אנשים בחג, את כל המשפחה הקרובה והמורחבת. היה לנו חדר אוכל ענק, היינו מחברים שולחנות והשולחן היה ערוך כבר ערב לפני ערב החג. היא כתבה את ספרי הבישול הראשונים בארץ, הייתה יושבת ראש של 14 אגודות בו זמנית, כך שגדלנו על אירוח ועל הכנסת אורחים".
משפחת טייר
איך אתם חוגגים את החג בארה"ב?
"מה שצריך להבין הוא, שהחברים פה הם כמו משפחה, כי זאת המשפחה שיצרנו לנו. כשאת נמצאת בחו"ל בלי המשפחה הקרובה, נוצרת איזושהי מערכת של חברים, שהקשר איתם חזק מאוד וקרוב מאוד לאורך כל הדרך וזה בא לידי ביטוי בכל דבר. תמיד אנחנו חוגגים את החג כאן עם חברים. הבית שלי תמיד היה מלא אנשים, כאשר כל מי שלא היה לו איפה לחגוג תמיד הוזמן אלינו. פעם, באופן קבוע, היו אצלנו חגים מטורפים אליהם הגיעו כארבעים איש, אבל היום הדברים השתנו מעט. הבת הגדולה שלי, בת ה- 28, התחתנה השנה וחיה בארץ. בנוסף, הבן הקטן שלי, בן ה- 15.5, נדנד לנו כבר שנתיים על כך שהוא רוצה לעלות לארץ והשנה החלטנו לאפשר לו, כך שבתחילת הקיץ הנוכחי הוא עשה את המעבר. חינכנו אותם בצורה מאוד ישראלית. הוא רק בכיתה י', אבל מאוד עצמאי ויודע מה הוא רוצה בחיים. שתי הבנות שלנו, שנשארו בארה"ב, אחת בת 26 והשנייה בת 21, יחגגו איתנו והפעם לראשונה נעשה את החג אצל חברים.
"אני אשכנזייה, עמוס טריפוליטאי וחברים שלנו מגיעים מכל העדות, כך שהדבר הכי יפה שיש פה בחגים, ובראש השנה ובפסח במיוחד, הוא שאנחנו מכניסים את המסורת של כל אחד מאיתנו פנימה. בליל הסדר יכולות להיות ארבעה או חמישה סוגים של חרוסת, תמיד היו לנו שני סוגי דגים על השולחן, גם גפילטע פיש וגם חריימה. החברה שאנחנו הולכים לעשות אצלה את החג היא תימניה ותכין את הגפילטע פיש ואני האשכנזייה אכין את החריימה. בראש השנה יש לטריפוליטאים ברכות על לביבות שמכינים מכרישה לברכה של "יכרתו אויבינו" ולביבות מעלי סלק לברכה – "שיסתלקו אויבינו", ואני סיגלתי את זה כי אהבתי את זה מאוד. יש דברים שעושים רק בחגים. הילדים שלי שואלים תמיד, למה לא מכינים את לביבות הכרישה במשך כל השנה, ואני אומרת שזה לא אותו הדבר, יש דברים שטעימים רק בחג".
למה אתם הכי מתגעגעים בארץ?
"מבחינתי הכי הכי זה למשפחה. הבן שלי יעשה השנה את החג בארץ עם אחי ומבחינתי זאת סיבה לחזור כבר לארץ. אין כמו להיות עם המשפחה. אנשים לא מבינים את זה, אנשים חושבים שאמריקה זה החלום, וזה שטויות. נורא קשה להיות רחוק ככה מהמשפחה. כשאמא שלי הייתה צעירה יותר ויכלה לבוא, היא הייתה מגיעה אלינו בכל פסח, אחי מגיע לפה הרבה בראש השנה. אני יודעת שגם בארץ לא נפגשים בכל יום, אבל כשאין את זה, מעריכים את זה יותר. אני מקווה שבשנה הבאה נחגוג את ראש השנה בארץ – יש סיכוי טוב מאוד שנחזור. מאחלת שלכולנו תהיה שנה מקסימה, נהדרת ופורייה".
תגובות