"תקופת הקורונה שונה, היא מדמה מלחמה"

ביום שני השבוע, נערך יום הרופא הבינלאומי. לרגל היום המיוחד שוחחנו עם תושבת כפר סבא, רס"ן ד"ר סשה סטנובסקי, קצינת הרפואה של אוגדה 99, על תקופת הקורונה, על איך משלבים הורות וקריירה ועל המחשבות לעתיד. "אנחנו עובדים כל הזמן קשה, במיוחד עכשיו כשמקימים את האוגדה החדשה, אבל תקופת הקורונה, היא תקופה שונה, היא מדמה מלחמה. אנחנו נמצאים בכוננות כל הזמן ולאורך תקופה מאוד ממושכת וזה מאוד לא פשוט. צריך להגיד שאפו לכל העוסקים במלאכה, זה לא מובן מאליו בכלל, לאור השחיקה והתמודדות האין סופית".
את תקופת הקורונה התחילה סטנובסקי כרופאה אזרחית בבית החולים הדסה, בהתמחות באורתופדיה. בספטמבר חזרה לשירות הצבאי. "הקורונה תפסה אותי בתור מתמחה באורתופדיה", היא מספרת, "פגשתי את תחילת מגפת הקורונה בכובע האזרחי שלי והיה צריך לעשות התאמות עבודה בחדר מיון, בחדרי ניתוח ולתגבר את מחלקות הקורונה, וזה תוך המשך מתן השירותים האמבולטוריים והאתגרים של מערכת אזרחית. בספטמבר חזרתי לצבא לאוגדת 99 שיושבת במחנה נחשונים, אוגדה חדשה שקמה, ובתפקיד הזה זו מציאות שונה לחלוטין. התפקיד שלי זה לשמור על בריאות הלוחמים ואנשי המילואים ולאפשר את המשך התיפקוד של המערכת הצבאית בתוך הקורונה".
ואיך עושים את זה בפועל?
"בהרבה תכנון ומעורבות של כולם. זה אתגר של כולם ובראש ובראשונה של המפקד האוגדה. התפקיד שלי זה לייצר ולהבהיר מה הגבולות ומה מותר ומה אסור. מה דרכי ההתנהלות שלנו בכל הגזרות, איך הולכים לחדר האוכל וכמה אנשי מילואים יכולים להיות ביחד בחדר אחד. ולצד זה גם איך מקיימים את הפעילות המבצעית. התפקיד שלנו הוא לייצר את המעטפת בצורה הבטוחה ביותר עבור האנשים".
ולצד השירות הצבאי, יש גם משפחה שמתמודדת עם משבר הקורונה.
"כן, יש לי תאומת בנות שש בגן חובה וזו תקופה לא פשוטה ומאוד מורכבת. הזמינות שלי היא שונה ממה שהייתה כשהייתי בבית החולים, אבל יחד עם זאת יש לי בן זוג שמאוד מעורב ותומך. אנחנו מייצרים מערכת לוגיסטית מסביב של מטפלת, סידורי שעות והילדות מקבלות את כל תשומת הלב שהן צריכות, גם אם אמא לא נמצאת כל הזמן. הן לומדות להסתדר עם זה ובעיקר יש להן אחת את השנייה".

רס"ן ד"ר סשה סטנובסקי

# # #
רס"ן ד"ר סשה סטנובסקי (36), התגייסה לצבא בשנת 2003 למסלול צמרת – עתודה רפואית. את הסטאז' עשתה בבית חולים רמב"ם. לאחר מכן חזרה לשירות מלא, סיימה קורס קציני רפואה ובשנת 2011 שובצה כקצינת רפואה גדודית בגדוד שריון, שם שירתה במשך שנתיים וארבעה חודשים. לאחר מכן בתקופת צוק איתן, הייתה קצינת רפואה של חטיבת 7 ובסיום התפקיד המשיכה לתפקיד בענף הטראומה – הרפואה המבצעית. "זה היה תפקיד מרתק, בעיקר כתיבת כל הטיפול בתחום הטראומה", היא משתפת. בסיום היא יצאה לארבע שנים התמחות בבית החולים הדסה באורתופדיה ובמקביל הייתה מפקדת של פלוגה רפואה של חטיבה 8. בספטמבר 2020 הצטרפה לאוגדת 99, אוגדה שנמצאת בימים אלה בהקמה.
לאורך השנים, היו רגעים מרגשים שאת זוכרת?
"היו לא מעט רגעים גם כרופאה מטפלת וגם כמפקדת. לדוגמא בלחימה לא פעם אתה "זוכה" להיות מהראשונים שמגיעים לזירה ואתה צריך לעשות סדר בתוך אירוע קשה. לדוגמא היו לנו אירועים מאוד מורכבים בחטיבה שבע, של נפילות בשטח כינוס והיו הרבה פצועים והרוגים ואתה צריך לתת מידע ולעשות סדר. היה לי מקרה באזרחות שהגיע אלינו לבית החולים בחור צעיר אחרי תאונת דרכים והוא היה אמור לאבד את היד שלו, הוא היה לפני צבא ונכנסנו לניתוח ארוך ומורכב ואתה מנסה להציל את היד שלו ולשחזר כמה שיותר את העצבים. למזלנו הוא קודם כל יצא מהתאונה בחיים והיום, שנה וחצי אחרי, הוא עם תפקוד הרבה מעבר למה שחשבנו".
למה החלטת להיות רופאה?
"לקראת סוף התיכון שלי, חשבתי מה המקצוע שארצה לעסוק בו למשך שנים. הייתי במגמת ביולוגיה וששאלתי את עצמי איפה אני רואה את עצמי עוד 20 שנה, התשובה הייתה בחדר ניתוח. עשיתי עתודה רפואית כשחלק מהמחשבה הייתה שבנוסף אני ארצה לעשות תפקיד צבאי משמעותי. וחשבתי איך אני משלבת את שתי הפנטזיות שלי ובדקה התשעים החלטתי שאני הולכת לעתודה".
ועד מתי תישארי בצבא?
"שאלה מצוינת, שעוד אין לה תשובה. זו בחירה קשה, לבחור קריירה ראשית. אני כרגע בונה בצבא אגף רפואה חדש ותפיסה מאפס וזו מתנה גדולה שכל אחד היה רוצה, להתחיל דבר מאפס. לגבי ההמשך אני עדיין לא ממש יודעת".

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו