הסרטון האחרון של נורית ז"ל: עמית ישי, שאיבד את אשתו אחרי שילדה את בנם בראיון מצמרר

לעמית ישי יש בטלפון כמה שירים שהקליט עם אשתו ושתי בנותיו הקטנות זוהר והדר. אחד מהם הוא מן ג'ם משפחתי ומאושר שבו זוהר, בתו בת השמונה, מאלתרת שיר ילדותי ושנון. כולם נשמעים משועשעים וקלילים ונוכחים כל כך. מעל הכל מרחף קולה של אשתו, נורית, ברגע חד פעמי שקרוב לוודאי ייחרט בזיכרון המשפחתי ולצערו הרב של עמית כבר לא יחזור. נורית הלכה לעולמה בבית החולים איכילוב לפני שבועיים וחצי מתסחיף מי שפיר, שעות אחרי שילדה במרכז הרפואי מאיר, בניתוח חירום קיסרי, את בנם השלישי רותם. עמית יושב בביתו שבהוד השרון ונוצר את הרגעים האלה. הוא שומע את הקולות ומביט בתמונות ולא מאמין. מוזר לו שנורית כבר לא איתו, לא משחקת עם הבנות ולא מטפלת בבנו החדש שבני הזוג כל כך ציפו לו.

בסרטון אחר, מצמרר לא פחות, נראים השניים בווידאו סלפי שאלתרו רגע לפני שנורית נשכבת במיטה בחדר היולדות. "אנחנו לא יודעים איך נקרא לך", מיישר עמית מבט למצלמה לצידה של אהובתו, "אבל רצינו להגיד לך שלום רגע לפני שאתה יוצא". "אנחנו מחכים לך", אומרת נורית, "אנחנו אוהבים אותך מעכשיו ומחכים לך ותכף נוציא אותך החוצה", משלים אותה עמית ומסביר לרך שטרם נולד שגם האחיות שלו ממתינות לו בבית ותוך כדי הוא מנשק את נורית בראשה.

ביום חמישי שעבר נערכה לרותם הקטן ברית מילה מצומצמת בקליניקה של הרופא המוהל. "תכל'ס, מה שהיה לי קשה במעמד הברית הוא שבאמצע הייתי צריך לקרוא את 'אם אשכחך ירושלים', משפט שאמרתי בפעם האחרונה כשנישאתי לנורית", מודה עמית, "זה הרג אותי. זה היה לי נורא קשה. בסך הכל המוהל עשה את המקסימום כדי שתהיה לנו חוויה טובה. הוא אפילו יצא גבר וביקש שנתרום את הכסף לעמותת 'כנפיים של קרמבו'".

בכלל, בימים אלה המעברים בין שמחה לעצב ובין אושר לקושי מאוד חדים עבור עמית. "אני מרגיש כאילו עשו לי 'קופי-פייסט' לסיפור מהחדשות", הוא אומר, "זה כאילו שאתה שומע על משהו נורא שקרה למישהו ופתאום המישהו הזה הוא אני. זה כמו סרט. יש לי הרבה עליות וירידות. אבל אני מנסה לראות איך אני מסדר מחדש את החיים שלי אחרי ששמטו לי את הקרקע מתחת לרגליים. זה כמו שהגורל זרק אותי לבור ואומר לי 'בוא נראה אותך יוצא מזה'. אבל אני לא אוותר כי יש לי יותר מדי אחריות, ויש לי אמונה מאוד חזקה ותחושת שליחות חדשה. אני לא רוצה רק לשרוד אלא שהמשפחה שלי תהיה שמחה ומוצלחת ושהבנות שלי, עם כל הקושי והדבר הכי נורא שקרה להן, שימשיכו להיות שמחות ולא ירגישו מקופחות ומסכנות. אני רוצה להמשיך לחיות שמח. אני לא רוצה להיות מסכן".

את הסיפור שלו מכאן, מהרגע שהשליטה חוזרת לידיו, עמית יודע שיצטרך לכתוב בעצמו. "בלב שלם אני אומר שלא יכולתי לדעת שיקרה לנו משהו כזה או שיש לנו מה לעשות בנידון. אני לא יכול לשנות את מה שאני לא יכול לשנות. לא היה לי מה לעשות עם מה שהחיים הכתיבו לי, אבל בסוף זה שלי ושלנו ואני מחליט שאני ממשיך לחיות".

נורית ז"ל עם הבנות הדר וזוהר. צילום באדיבות המשפחה

כל מי שפגש אותה אהב אותה

עמית, בן 38, מהנדס ומוזיקאי, מספר על זוגיות ומשפחתיות נהדרת שהייתה לו עם נורית. הוא הכיר אותה בשנה א' באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. הוא למד הנדסת מערכות תקשורת והיא למדה מדעי ההתנהגות עם תקשורת ומשאבי אנוש. הוא במקור מבאר שבע והיא במקור מכפר מנחם. "נפגשנו דרך חברים", הוא נזכר, "אני הלכתי למלצר בפאב המנצ'ילה כסטודנט שנה א'. המשמרת הראשונה שלי הייתה האחרונה של בחור בשם אלון. התיידדנו, ואחרי כמה ימים פגשתי אותו ליד הדירה ששכרתי ברחוב וינגייט. התברר שהוא גר איתי בבניין, שתי קומות מעלי. הוא הזמין אותי אליו ואז פתאום הוא והשותף שלו אומרים לי 'אנחנו רוצים להכיר לך מישהי בשם נורית'. אני בכלל הייתי בקטע של מסיבות, פאבים ובנות ולא הייתי בעניין של שידוכים, אבל אמרתי 'נראה'. באותו הזמן יצאתי עם מישהי ולא הייתי בטוח לגבי הקשר איתה ואז החלטתי שזהו, זה נגמר. אבל כשהתקשרתי לומר לה היא לא ענתה לי. אז התקשרתי לנורית, שלקחתי מראש את המספר שלה, וגם היא לא ענתה. פתאום השנייה מתקשרת. אמרה 'בוא אלי לשבת, נראה אולי זה כן ילך'. אמרתי 'וואלה יש מצב'. ואז הייתה שיחה מצחיקה כי נורית חזרה אלי. סיפרתי שקוראים לי עמית ושאני חבר של אלון ושהתקשרתי להציע לה לצאת, אבל גם סיפרתי לה מה קרה עם זאת שיצאתי איתה והפסקנו ושבינתיים חזרה אלי. הרגשתי שיצאתי טמבל אבל קיוויתי שאם זה לא יהיה רלוונטי נורית תסכים לצאת איתי. בסוף, עם אותה חברה זה לא היה זה והתקשרתי לנורית ביום ראשון ומאותו הרגע פשוט נדבקנו אחד לשני. יצאנו באותו ערב ואז ביום שני נפגשנו בדשא באוניברסיטה וביום שלישי הרגשתי שאני מכיר אותה שנים. זה היה זהו".

נורית ישי ז"ל. צילום באדיבות המשפחה

השניים יצאו במשך שלוש שנים ונישאו. בסוף הלימודים שלו עוד התעכבו שנה בבאר שבע. "לימדתי קצת במכללה להנדסה 'סמי שמעון' בזמן שפיתחתי אפליקציה עצמאית ואז שנה אחרי התקבלתי לעבודה בהרצליה ואמרנו שנעבור לאזור. הודיעו לי שאני מתחיל לעבוד תוך שלושה שבועות. היינו זוג צעיר עם תינוקת בת חצי שנה. היינו צריכים לרכוש רכב, למצוא דירה ולהתאפס על עצמנו. את המעבר עשינו תוך כדי שיורים גראדים על באר שבע. ואז התמקמנו בהוד השרון".

השניים מפתחים זוגיות שאפשר לקרוא לה מעוררת קנאה. "נורית היא אדם מהמם, מתוקה, עדינה, מכילה, מן טיפוס כזה מאוד נוח לבריות", הוא מספר, "כל מי שפגש אותה אהב אותה. והיא פשוט עטפה אותי ברגע שפגשה אותי. בתכל'ס, זה מה שהתאהבתי בו. כי לא היה לנו אותו טעם במוזיקה, הגענו מרקעים שונים, היא אוהבת חלש אני אוהב חזק, היינו נוסעים ברכב והיא רוצה חלון סגור אני פתוח. אבל היא הפכה להיות החברה הכי טובה שלי, הבית שלי".

עד לפני חמש שנים עבדה נורית בגיוס עובדים לתחום ההייטק ומאז החליטה לצאת לדרך עצמאית ועסקה בהום סטיילינג. עמוד הפייסבוק שלה עמוס בעיצובים שלה ובמחמאות של חברים על העבודה הנהדרת. עמית עודד אותה להמשיך ולעסוק במקצוע, אבל לדבריו היא הכי אהבה להיות אמא לזוהר ולהדר בת החמש. "זה מה שהיה חשוב לה, ולנו. זו הייתה המהות שלה. זה מה שראיתי אצלה בהתחלה. ידעתי שהיא נועדה להיות אמא".

סיוט בבית החולים

ההיריון הנוכחי, מספר עמית, היה קשה מהקודמים. "בחודש האחרון בפרט היא הרגישה הרבה פעמים שזה אוטוטו זה", הוא אומר, "הלידה הקודמת, עם הדר, הייתה מהירה וקלה. ציפינו שככה זה יהיה גם עכשיו. אפילו אני כבר התחלתי לקרוא לה 'זאב זאב' כי בכל פעם היא אמרה שיש לה צירים".

השניים הגיעו ביום ראשון בערב, לפני כשלושה שבועות, לבית החולים מאיר. "בשעה הזאת יצאנו מהבית עם צירים של כל שלוש דקות" הוא מספר, "הגענו לשם ואמרו שאנחנו לא בלידה פעילה ושאפשר ללכת הביתה. נורית אמרה 'אני לא יוצאת מפה בלי תינוק'. אז אשפזו אותה. נכנסנו לחדר הלידה ביום שני בערב. נתנו אפידורל ועשו זירוז ואמרו לחכות. שבע שעות אחרי זה היו כבר צירים יפים אבל אין לידה. לי זה הרים דגל אדום, אבל חשבתי שמקסימום נהיה תקועים פה. הבנתי שאולי משהו לא בסדר אבל מקסימום אם הלידה לא תתקדם יעשו ניתוח קיסרי ונעוף מפה. תוך כמה דקות פתאום שמו לב שיש מצוקה לעובר במוניטור. היה לו דופק של 70. באה הרופאה וניסתה לנענע את הבטן. זה לא היה זה. ואז הבהילו את נורית לניתוח קיסרי דחוף. לא חשבתי שמשהו רע יקרה. האמנתי שהרופאים יודעים לטפל בזה. חיכיתי בחוץ קצת, בעצבים, כי בכל זאת מדובר בניתוח. אחרי חצי שעה אמר לי הרופא 'יש לך ילד בריא ואישה בריאה'. שמחתי. אמרו לי לך לתינוקייה ותראה את התינוק עד שנתפור את אשתך. הגעתי וראיתי שהתינוק עם ידיים קדימה. אמרו לי שיש לו טונוס שרירים גבוה, כלומר שהוא היה מכווץ. ואז התחילו לומר לי 'תראה יש חששות כאלה וכאלה' והראש שלי הסתחרר. אמרתי אני יורד למטה לראות אם אשתי יצאה מהניתוח. היא לא הייתה בחוץ".

מכאן התחילה סאגה שאיש לא מייחל לה. תכונה רבה של רופאים בחדר הניתוח. עמית לחוץ ועושה את דרכו מחדר הניתוח לתינוקייה ובחזרה. "זה היה אחד הסיוטים הגדולים שעברתי", הוא אומר. "שני רק למה שעברתי יומיים אחר כך, כשהייתי צריך לספר לבנות על מה שקרה".

בארבע וחצי בבוקר הדברים כבר נראו ממש לא טוב. "פתאום אני שם לב שיש לידי עובדת סוציאלית של בית החולים", מספר עמית, "אמרתי לעצמי שמישהו ממש מתחיל להכין אותי פה למשהו. שאלו אותי 'תגיד, יש לך עם מי לדבר?', 'אולי תביא לפה מישהו?'. קראתי לאמא שלה ולהורים שלי ובין לבין אומרים לנו שהמצב ממש לא טוב. בסביבות 9-8 בבוקר, במאמץ אחרון, חיברו אותה למכשיר אקמו שהביאו מאיכילוב וזה כאילו היה חדשות קצת אופטימיות שהצליחו לחבר אותה. ניסינו למצוא אופטימיות בכל שביב של מידע. הבנו שהכל נכשל ושאם היא תצא מזה היא אולי לא תהיה כמו פעם. היינו בשיא הייאוש. העבירו אותה לבית החולים איכילוב לקראת עשר בבוקר. גם שם עשו כל מה שיכלו אבל בלילה הגוף שלה כבר לא עמד בזה".

העצב והשמחה מתערבבים

נורית הלכה לעולמה ביום שלישי בלילה. בבוקר עמית דיבר עם הבנות. "זה היה הדבר הכי נורא שהייתי צריך לעשות בחיים שלי", הוא אומר, "אני לא מאחל את זה לאף אחד. זה לא אנושי לעשות כזה דבר".

בזמן הזה הבן שנולד, רותם, נמצא בבית החולים. "זה היה שבוע של ג'ינגולים מטורפים. באותו היום הייתה הלוויה, הייתי כמה שעות עם הבנות וב-12 בלילה כבר הייתי איתו בפגייה. הרגשתי את הגוף קורס. כמעט ולא ישנתי. הייתי תופס תנומה ומתעורר כמו איזה פגר. זה פשוט היה נורא. אבל, וזה באמת אבל גדול, עם כל הכאב יש צד מתוק וזה הבן שלי שכל כך חיכיתי לו. הכל קורה במקביל. העצב והשמחה מתערבבים ביחד וזה ממש הזוי".

איך עוברים עליכם הימים האחרונים?

"זה הזוי שנורית לא פה. המציאות מוזרה. אני חושב עליה ועל הפרצוף שלה ואומר 'מה, באמת היא לא פה?'. איך זה יכול להיות? זה פסיכי. עד לפני שבועיים היינו משפחה למופת, היו גם בעיות כמו שיש לכולם אחרי 13 שנות זוגיות, אבל מאוד אהבנו. אחרי 13 שנות זוגיות אתה פשוט יודע שהיא שם. תמיד חשבתי שאני אלך קודם. מעולם לא דמיינתי שאצטרך להתמודד לבד עם שתי ילדות ותינוק".

הבנות הדר וזוהר והאח רותם. צילום באדיבות המשפחה

את כל הדברים הראשונים הוא עושה עם התינוק, כמעט לבד. "לשמחתי יש לי עזרה מפה עד להודעה חדשה. נותנים לי קצת להיות בשלי. יש את הסבתות והסבים שבאים ועוזרים ואת המשפחות של שנינו, משני הצדדים. כולם מאוד עוזרים. גם עם העזרה יש מספיק קשיים ומספיק עם מה להתמודד. שופכים עלינו מלא אהבה מכל כיוון אפשרי. זה גם משהו שמאוד מעודד. המון חברים ומכל התקופות והחוגים באים ומדברים וכולם פשוט מראים כמה הם רוצים אותנו. זה מאוד מרים ומעודד".
בשבועיים האחרונים כתב עמית פוסט קצר בפייסבוק, משהו שמתאים למוזיקאי חובב וכותב מילים כמוהו: "אני אפול ואקום, אני אבכה ואאסוף את עצמי, אני אכעס, ואז אני שוב אוהב".

"אלו ממש התחושות הכי גולמיות ואמיתיות שהיו לי", הוא אומר. "אני כבר שבועיים כמעט מתמודד עם שכול בלתי נתפס. בסוף המציאות היא שזה בא בגלים. זה פשוט לעבור למציאות חדשה שבה אחרי הימים הראשונים אתה יחסית רגיל, ואז בזמנים לא צפויים יש נפילות ויש גם לא מעט רגעים מאושרים".

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו