חברת המועצה ומחזיקת תיק הנגישות נפגעה בתאונת דרכים: "חשבתי שאפגוש את המוות"

חברת מועצת עיריית כפר סבא מסיעת מרצ ומחזיקת תיק הנגישות, לירית שפיר שמש, נפצעה לפני כשבועיים בתאונת דרכים סמוך לאוניברסיטת בר-אילן כשחצתה מעבר חציה. אופנוע התנגש בה במהירות והיא נחבלה קשות. בסוף השבוע האחרון היא אושפזה בבית החולים מאיר לאחר החמרה בפצע שברגלה. שפיר-שמש, כבדת שמיעה וכבדת ראיה שנולדה עיוורת וחירשת, כתבה ממיטתה בבית החולים פוסט מרגש שגרר מאות תגובות ולייקים.

"זה היה הרגע שבו חשבתי שאפגוש את המוות", היא כותבת, "הייתי משוטחת כולי על האספלט. זה היה ממש מול שער מוסיקה (שער 20) של אוניברסיטת בר-אילן. אני זוכרת מכה גדולה מאוד מצד ימין וחושך כשפני למטה. הרמתי את ראשי מעט ועיניי ראו את הכחול של השמיים מעלי. הבנתי שאני על הכביש הרחב והסואן. רגע, נהגי המכוניות רואים אותי בכלל? צריך לקום מהר מפה לפני שאני נדרסת, אחרת הכל נגמר.

ואז הבנתי שאני בקושי רואה ולא שומעת כלום. אני מנותקת. דממה. איפה המשקפיים שלי? לאן עפו מכשירי שתל השבלול שלי? אני לא יכולה לתקשר בכלל. איבדתי אותם? הם נהרסו?

בא אדם לעזור לי. בא עוד אדם. הרימו אותי לאי-התנועה, בוכה. היה מי שהביא את המשקפיים שלי. הם נשרטו כליל. התמונה שראיתי אותם עם השריטות הלבנות העמוקות לא נמחקת לי מהזיכרון. עדיין לא יכולתי לתקשר בכלל. הסברתי ש"נפלו לי מכשירי שמיעה" (לא היה זמן להסברים מדויקים). מישהו מצא את אחד המעבדים זרוק על הכביש. נשימה ראשונה לרווחה: לפחות שומעת באוזן אחת כדי לתקשר. "יש לי עוד מכשיר כזה, בדיוק אותו דבר", ביקשתי שיחפשו. הוא עף רחוק ממש. מלאכים מי שלא ויתרו ומצאו גם אותו.

ראיתי אופנוע בהיר, שמוט על צדו. ראיתי את האופנוען, חמוש בקסדה בהירה. הוא זה, שעל אף שעברתי באור ירוק, עף עלי במובן הפשוט ביותר של המילה. הוא טען שעברתי באדום. אנשים צעקו עליו שהיה לי ירוק. היה מי ששיער שהאופנוען חצה בצהוב. מלחמת צבעים.

שבוע אחרי התאונה חזרתי לזירה. גיליתי: הרמזור הירוק קצר במיוחד. בקושי צעד באמצע הכביש והוא כבר מתחלף לאדום. למרות שזו זכותנו לסיים את מעברנו, אנו לא יכולים להיות בטוחים. מאז, כל מעבר ברמזור ירוק, בלבי רק בקשה: אל תתחלף לי, הספיק לי אופנוען אחד. ראיתי אנשים שצועקים עליו שלא יעז לברוח ושתיכף תהיה משטרה. נשאלתי כמה ימים אחרי כן: האם האופנוען לפחות היה חתיך? – איך בדיוק יכולתי לראות במצב בו הייתי? עניתי.

גברתי, אפשר לעזור? איש של איחוד הצלה הגיע על אופנוע. הוא ביקש עבורי כיסא. השומר בשער של האוניברסיטה הביא. עכשיו הגיע זמן פציעות, יד ורגל. וכל הזמן, אני בוכה. סליחה, אני מצטערת על הדמעות. ואומרים לי: הכול בסדר, הכול בסדר. היה מי שהביא לי כוס מים. הפצעים נחבשו.

היה מי ששם לב: המעיל שלך קרוע בשרוול. מאוחר יותר אבין שהריפוד במעיל הציל אותי משבר ביד. המעיל צופן בתוכו זיכרונות יפים. עכשיו, גם מוכתם, הסתיים תפקידו מוקדם מדי. חברות מקבוצת המוסיקה 'לשיר ולנגן בקול' ראו אותי. המבטים שלהן היו מבוהלים. אין לי ספק שזה לא היה מחזה מלבב עבורן. היה מי שאמר: איזה יופי של גרביים יש לך. צבעם היה טורקיז. היו בהם נקודות בצבעי סגול, ורוד וצהוב. זה היה הרגע לענות : אתם רואים, חשבתי על זה.

ראיתי את אנשי איחוד הצלה במכשירי הסלולר מדווחים ומנחים. יבוא אמבולנס. לאיזה בית חולים תרצי להתפנות? למי תרצי לדווח? צלצלתי ליקר שלי. הייתה לי תאונה. מפנים אותי לבילינסון. הגיע שוטר. לקח כמה פרטים. מה עם האיש שפגע בי? מטפלים גם בפרטים שלו, אמר. נכון לזמן כתיבת השורות, המידע עוד לא בידי. אני רק יודעת שלא יכולה לסלוח לו. בילינסון, חדר מיון, פרוצדורות, כמה שעות. היקר שלי הביא לי סודה בבקבוקים. העידוד שלו אין-סופי. בצילומים לא מצאו פגיעות גסות מהתאונה.

שוחררתי. חזרתי לחיים. הייתי בטוחה שתוך שבוע אשכח מהכול. ידעתי כעובדה כללית שלעתים יש כל מיני התפתחויות זמן מה אחרי. לי הן לא יקרו, אין מצב. אז אני כרגע בטיפול עשרת אלפים לרגל הפגועה. אחזור כמו חדשה. בקרוב".

לירית ריגשת. איך את מרגישה?

"תודה, אני אהיה בסדר. חשוב לי להדגיש כמה חשוב שנזהר אלף זהירויות בדרכים. גם מקומות שנראים בטוחים אינם בטוחים. הרמזור הירוק שהיה לי כשחציתי את מעבר החצייה היה קצר מאוד. צריך לתכנת את הרמזורים נכון. חשוב לי המסר עד כמה אנחנו צריכים להיזהר גם במקומות שנראים הכי בטוחים ועד כמה חשובה האחריות של הרשויות המקומיות, הן בתחזוקה והשגחה על כל מרכיבי הדרך והן בחינוך לתרבות בכבישים".

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו