“אפשר לומר שאני חייב לו את חיי”: הסיפור המדהים של ג'ורג' גוטלמן, והמחווה המרגשת של שחר מולה והקהילה האתיופית

"אני עליתי מאתיופיה לישראל בזכותו של ג’ורג’. אפשר לומר שאני חייב לו את חיי. אחרת, מי יודע מה היה עולה בגורלי ובגורלם של מאות עולים מאתיופיה. בזכות האדם הזה ניצלו חייהם של אלפי אתיופים והגיע הזמן להוקיר לו תודה, משהו שהמדינה לא עשתה. הוא לא קיבל כל אות הוקרה ולצערי נפטר לפני כחודש. זו בדיוק הסיבה שהחלטנו לארגן ערב לזכרו, להנציח אותו כדי שכולם ידעו מי הוא ומה הוא היה".

את הדברים אומר תושב כפר סבא, שחר מולה, היום בן 44, שעלה לארץ מאתיופיה ב-1984, במבצע משה. ג’ורג’ הוא ג’ורג’ גוטלמן ז”ל, איש עסקים יהודי-בלגי והבעלים של חברת התעופה TEA, שהעמיד לרשות מדינת ישראל, במה שהיה אמור להיות סוד שמור, את המטוסים שלו ואת עובדי החברה לטובת המבצע. גוטלמן הלך לעולמו בחודש שעבר, ב-5 בנובמבר, ובסוף החודש, ב-27 בדצמבר, יתקיים לזכרו בהוד השרון משחק ראווה של שחקני ליגת ליב”י (ליגת ביתא ישראל), ששחקניה הם בני נוער מהעדה האתיופית ושמולה הוא אחד ממנהלי הקבוצה שמייצגת בליגה את אזור השרון.

מולה, נשוי ואבא לשלושה (16,11,3) הוא בעל עסק בתחום ניהול ואחזקות מבנים ורס"ן במילואים בחטיבת שריון. במקביל, הוא פעיל חברתי למען זכויותיהם של בני העדה האתיופית, פעיל במאבק נגד גזענות ואלימות משטרתית כלפי יוצאי אתיופיה, פעיל במטה להחזרתו ארצה של אברה מנגיסטו המוחזק לפי הערכות בידי חמאס ברצועת עזה, פעיל במחאת יוצאי אתיופיה ומקיים הרצאות בנושא בבתי ספר תיכונים בארץ.

שחר מולה. צילום עזרא לוי

“עליתי לארץ בגיל 8 וחצי במבצע משה, כשלקחו אותנו מסודן לארץ דרך קפריסין, כשעד שהגענו לסודן עברנו מסע מפרך ברגל”, הוא מספר, “אני ושבעת האחים שלי והורי יצאנו לדרך באחד המבצעים הליליים באתיופיה. הגיעו שתי משאיות והעלו את ההורים שלי על אחת מהן ואותנו, שמונת האחים, על השנייה. בדרך למטוס המשאית שלנו התפרקה וככה יצא שההורים עלו לארץ ואנחנו נשארנו לבד, במשך עשרה חודשים, בסודן. מצאתי את עצמי עם שבעה אחים, כולנו ילדים, לבד בסודן, ועם זה אתה צריך להתמודד. בזמן הזה האח הצעיר ביותר, שהיה בן חמש וחצי, מת במהלך המסע. בסוף התאחדנו, האחים שנותרו, עם ההורים רק בארץ, במרכז הקליטה בצפת”.

איך הייתה הקליטה בארץ?

“אתה מגיע ממדינה כפרית למדינה מודרנית ומן הסתם אתה בשוק ולא מבין מה קורה. זה ממש כאילו הגעת לכוכב אחר. ברור שבהתחלה היו קשיי שפה. לא הבנתי מה המורה רוצה ממני וניסיתי בכל דרך להיות צבר, הכי ישראלי שיש. למזלי, בגלל שתמיד היינו בסביבה של עולים, גם בפנימייה, אז יחסית לא הציקו לי בגלל צבע העור שלי בילדות ובנעורים. מצפת עברתי לפנימייה בכרמל ואחר כך סיימתי תיכון אורט רוגוזין במגדל העמק, עד שהתגייסתי לצבא בשנת 2000 ואפילו הפכתי לקצין”.

לשחק במקום לשתות

האירוע לזכרו של גוטלמן יהיה אירוע “אולסטאר”, והמשחק יתקיים בין “נבחרת הצפון” של ליגת ליב”י לבין “נבחרת הדרום” של הליגה”. למשחק לזכרו של גוטלמן יגיעו בני משפחתו, בהם אשתו אילין, וגם איש המוסד לשעבר אפרים הלוי. ליגת ליב”י בכדורסל, שמיועדת כאמור לבני נוער בני העדה האתיופית, הוקמה בשנת 2012 על ידי בני העדה בשכונות, ובתחילת דרכה מנתה רק חמש קבוצות. כיום יש בליגה 19 קבוצות, בכל רחבי הארץ, ובמסגרתה מתקיימים טורנירים ותחרויות, כיאה לליגה מקצועית לכל דבר. הקבוצה שמייצגת בליגה את אזור השרון היא קבוצת השרון כפר סבא שהוקמה בשנת 2018. המטרה שלה, בדומה לשאר הקבוצות בליגה, היא לשמש מודל לנערים ונערות מהקהילה האתיופית, להעצים אותם ולתת להם אלטרנטיבה חיובית לשוטטות ברחובות.

“ליגת ליב”י הכלל ארצית הוקמה לפני תשע שנים על ידי חבר’ה צעירים מהקהילה האתיופית, במטרה להיות רשת חברתית, כדי לסייע לצעירים לצאת מהרחוב ולעסוק בספורט”, מספר מולה, “מטרה נוספת של הליגה היא לגלות שחקני כדורסל פוטנציאלים שלא מוצאים בדרך אחרת. וככה גם קבוצת השרון כפר סבא, שהקמתי יחד עם תושב הוד השרון ואיש ההייטק אלבל סמואל, ותושב נתניה יוסי תגאיה. הקבוצה נועדה לשמש מנוף לחבר’ה צעירים כדי שיהפכו למקצועיים. היא מוציאה את הצעירים בני העדה מהרחובות ומהשתייה, ובתור פעיל חברתי שנלחם רבות למען העדה האתיופית זה היה נראה לי חשוב ביותר ומתבקש להקים קבוצה כזו בכפר סבא. כיום יש בקבוצת השרון 17 שחקנים”.

שחר מולה ואלבל סמואל. צילום עזרא לוי

למה היה לך חשוב להקים את ליב”י השרון?

“כי אני מבין שבמקומות שהסביבה לא עושה מספיק בשבילנו אנחנו צריכים לעשות למען עצמנו. הרגשתי שאני, כאדם בוגר, יכול להיות כלי עזר לחבר’ה צעירים ולהראות להם את הדברים הטובים שיכולים לקרות, שינסו להגשים חלומות ולא לבזבז זמן על שוטטות, על אלכוהול. בקבוצת הכדורסל אנחנו מלמדים אותם כמה חשוב לשאוף. זו אחריות שיש לנו, כי שאפתנות זה משהו שהיה חסר בקרב ההורים שלנו, שבאו ממנטליות ותרבות שונה ולא היו להם את הכלים להנחות אותנו למצוינות”.

35 טיסות, 7,000 עולים

חלק גדול מהפעילות של חברת התעופה הבלגית של ג’ורג’ גוטלמן היתה הפעלת טיסות ממדינות מוסלמיות לערים הקדושות לאסלאם, בעיקר למכה. בחורף 1984 אחד מבכירי המוסד פנה בחשאי לגוטלמן וביקש ממנו לתרום את מטוסי החברה שלו לטובת המבצעים החשאיים של העלאת יהודי אתיופיה לישראל. גוטלמן הסכים, ולפי הסיפורים העמיד בתוך חצי שעה את חברתו, עובדיה ומטוסיה לטובת המבצע. המטוסים, מסוג בואינג 707, יצאו לעיר חרטום שבסודן ומשם המריאו עם העולים לקפריסין, תודלקו ומשם טסו לנתב”ג ומשם שוב לחרטום.

ג'ורג' גוטלמן. צילום לימור אדרי

“כשהמוסד פנה לג’ורג’ ב-1984 וביקש את מטוסיו לצורך העלאת יהודים מאתיופיה לארץ, בשבילנו זה הייתה הפתעה מוחלטת. בכלל לא ידענו שיש יהודים באתיופיה וכששמענו את זה התרגשנו מאוד”, מספרת אשתו של גוטלמן, אילין, “בגלל שאנחנו מאוד ציוניים ובעד להביא את כל יהודי העולם למדינת ישראל, בתוך פחות משעה ג’ורג’ אמר ‘כן’ ונתן את כל המטוסים שלנו, לצורך מבצע ההעלאה. היו כ-35 טיסות שהביאו ארצה כ-7,000 עולים. הכל עבד נהדר עד שמישהו הדליף את המידע לקבוצת תורמים בקנדה והמידע הגיע לניו יורק טיימס ויהודה זומיניץ (עסקן ציוני) התראיין לבטאון ‘נקודה’ וכל סיפור המבצע הסודי נפלט לו והיינו מוכרחים לעצור את המבצע”.

בעקבות גילוי המבצע החשאי מנהיגי ארצות ערב הפעילו לחץ על שליט סודן שהורה על הפסקת המבצע לאלתר. בעקבות השתתפותו במבצע זה איבד גוטלמן את מפעל חייו. מוסלמים רבים, ובהם עולי הרגל למכה, סירבו כעת לטוס במטוסיו וחברתו פשטה את הרגל. במקביל, קיבלו בני משפחתו איומים על חייהם. “הדבר הזה מוטט לנו את כל העסק כי איבדנו את רוב הקליינטים שלנו, שהיו מוסלמים וכלל לא ידעו שאנחנו יהודים”, מספרת אילין, “הפסדנו הרבה כסף ואת העסק שלנו, עד שנאלצנו להכריז על פשיטת רגל וב-2011 עלינו ארצה”. היא וג’ורג’ ושני בניהם (כיום בני 40,33) עלו לתל אביב ולדברי אילין הצליחו להציל עצמם כלכלית ולהשתקם.

“למרות פועלו החשוב של ג’ורג’ הוא מעולם לא זכה לאות כבוד או להוקרה כלשהי ממדינת ישראל”, אומרת אילין, “גם בהלוויתו בחודש שעבר לא נכח אף איש ציבור או נציג כלשהו ממשלת ישראל. אבל אנחנו לא כועסים על איש ולא מתחרטים על המעשה שלנו, כי להציל את כל העולים האלה זה הדבר הכי חשוב בחיים. המדינה היא כמו ילד קטן וסורר, איך אפשר לכעוס על ילד כזה? מה שכן, אני רוצה להקים מקום לבני הקהילה האתיופית על שם של ג’ורג’, ויש בתל אביב בית מתאים לזה. אני מקווה שלפחות עכשיו המדינה כן תואיל בטובה לעזור לנו להקים את הדבר הזה, שלפחות כאן היא תיתן לי את האפשרות להנציח את פועלו של ג’ורג’ שהביא כל כך הרבה עולים ארצה והציל את חייהם”.

שוטרים גזענים בריצת הבוקר

אז איך זה להיות מישהו מהעדה האתיופית בכפר סבא רגע לפני שנת 2020? מולה טוען שבכל הקשור לגזענות כלפי בני העדה, כפר סבא נמצאת במקום טוב יחסית, כש-600 בני העדה תושבי העיר “מרוצים יחסית” לדבריו. “כשיש שוני של תרבויות בין אנשים, באופן טבעי נוצרת סוג של התנשאות, אפליה וגזענות”, הוא אומר, “בגדול, בכפר סבא יש יחס טוב בין הרשויות לבין בני העדה האתיופית אבל זה ברור שמדי פעם קוראים לך ‘כושי’ או רואים בך ככזה. לא משנה מה אני עושה, תמיד יש מי שיגיד לי ‘כושי’.

"לפני כמה שנים היה לי מקרה שקמתי לריצת בוקר באחד הימים, ובגלל שהיה יום קריר רצתי עם טרנינג וקפוצ’ון על הראש בין אזור הספורטק להדרים. פתאום עצרה לידי ניידת, ובלי לשאול ובלי כלום אמרו לי לעצור בצד. הייתי בהלם. חשבתי לעצמי מה רוצים ממני. הם תיחקרו אותי מה אני עושה כאן ומהר מאוד הבנתי שיש לי עסק עם גזענים. עניתי להם שאני בריצת בוקר וגר קרוב. פתאום אחד השוטרים אמר לי שאני בטח רוצה לפרוץ למכוניות ואז אמר לי להוציא תעודת זהות. לא הייתה עלי תעודה כי יצאתי לריצה, אז אמרתי לו שהוא מוזמן לבדוק את המספר. הם התווכחו כמה דקות ולמזלי החליטו לעזוב אותי, לא לפני שאמרתי להם שבגלל אנשים כמוהם יש מקרים עצובים של גזענות במדינה. רק בזכות זה שאני אדם בוגר ומבין עניין זה נגמר בטוב, אבל בהחלט יכול להיות שאם היה מדובר בנער צעיר הוא היה מגיב באלימות וזה היה מדרדר”.