שלוש שנים למותה של שלי עמרמי. אביה ברוך עמרמי: "הכאב לא כבה ולעולם לא יעזוב אותי"

"הכאב לא כבה ולעולם לא יעזוב אותי. הזמן לא מרפא. להפך, סימני השאלה רק עולים. כל הזמן אני, בפני עצמי וגם המשפחה, מדברים על למה זה קרה. כשקורה אסון נורא כזה, שהילד שלך מתאבד, אתה דן בכל דבר. הכל נראה כמו רמזים, והשאלה שמרחפת מעל כולנו היא האם היינו יכולים למנוע את זה. אולי הייתי יכול להתערב, לעזור, לשים יותר לב. האם הייתה דרך שיכולתי למנוע את ההתאבדות הזו, האם פספסתי משהו. זה מעגל מחשבות נוראי שאין דרך לצאת ממנו וגם לעולם לא תהיה תשובה. התחושות האלה קיימות בי כל הזמן ואני מאשים את עצמי, ורק לפעמים לא".

כך אומר עו"ד ברוך עמרמי ששכל השבוע לפני שלוש שנים, ב-8 בדצמבר 2016, את בתו שלי עמרמי-בוזגלו, עורכת דין מצליחה ופעילה חברתית מוערכת בכפר סבא, ששמה קץ לחייה כשקפצה ביום הולדתה ה-49 מהקומה התשיעית של מלון ישרוטל טאוור בתל אביב. הרופאים בבית החולים איכילוב נאבקו על חייה, אך היא מתה מפצעיה לפנות בוקר.

למרות שהותירה אחריה מכתב אישי הממעון לילדיה, בו כתבה על הקשיים שחוותה בשנים האחרונות, תעלומת התאבדותה עדיין מהדהדת ומסרבת להרפות. במיוחד כשמדובר באישה מצליחה, אמא לשניים (כים בני 18 ו-23) שהייתה אז בשיא פריחתה: היא בדיוק נבחרה לראשות הנהגת ההורים בכפר סבא, החלה לכתוב את הדוקטורט שלה בפסיכולוגיה, חזרה מטיול בלונדון, וחיזקה את יחסיה עם בעלה צ'רלי בוזגלו.

עו"ד ברוך עמרמי

"אם היה מדובר באישה שחולה חלילה במחלה סופנית, אישה ממורמרת עם חיים קשים אז ניחא, אבל כאן הכל היה בסדר, מושלם ואף יותר מזה, לפחות על פני השטח", אומר עמרמי ומוסיף, "לא היו שום סימנים מתחת לפני השטח והכל היה רגיל. אני יכול להגיד לך חד משמעית שהתאבדות זה מעשה שלא עלה לי בראש, אפילו לא כאופציה, ובטח כשמדובר באדם כמו שלי שהיתה פעילה חברתית, אהובה, נמרצת, עם משפחה קרובה. הפרופיל של אדם התאבדותי לא התלבש עליה ועדיין לא מתלבש עליה. היא לא הייתה מאותם אנשים דכאוניים. ובעצם אולי כן? כנראה שגם מי שנראה מאושר, יש דברים מתחת לפני השטח. יש עולם ומלואו שאנחנו ההורים לא רואים ולא מכירים בילדים שלנו. דברו עם הילדים שלכם כמה שיותר, חפשו, חטטו בחיים שלהם בלי בושה, תשמעו אותם, תאזינו טוב ותקשיבו לכל פרט קטן או מוזר כי אחרת מפספסים בנאדם ואנחנו עלולים לאבד את הילדים שלנו. דכאון הוא מחלה שקופה ולא תמיד רואים את הסימנים בחוץ, השד הזה מסתתר עמוק בפנים ולא חשים בו ולא יודעים על קיומו. ולי זה כבר מאוחר מדי".