מהשאלה לתשובה ובחזרה: המסע של מיכל טראוריג בין קודש לחול

“לפני כשש שנים, בשנת 2013, חברה טובה שלי חלתה בסרטן (היום היא בריאה ברוך השם) ואני קיבלתי את זה מאוד קשה”, מספרת תושבת כפר סבא מיכל טראוריג על תהליך חזרתה בתשובה, “התחלתי ללכת לבית כנסת ולהתפלל עליה, ואז ידיד טוב שלי נסע לאומן בראש השנה, כמו שכל חסידי ברסלב עושים, והוא שאל אותי אם יש לי מישהו שאני רוצה שיתפלל עליו. אז נתתי לו את השם של אותה חברה, ואת השם של אמא שלה, וכסף לפדיון נפש. כשהוא חזר מאומן הוא נתן לי קבלה, כמו שנהוג, והביא לי גם ספר ביאורים של הרב שלום ארוש, "בשדי יער". שמתי את זה בצד ואמרתי לעצמי שכשאפגוש את החברה אתן לה את זה. באחד הימים, בלי סיבה מיוחדת, אולי משעמום או משהו כזה, פתחתי את הספר. זה ספר שמדבר על חסידי ברסלב, על רבי נחמן, על התבודדות ופשוט נשאבתי לתוכו. בכלל, כל המחלה של אותה חברה גרמה לי מאוד להתחזק, כי כל הזמן התפללתי עליה וכל הזמן לקחתי על עצמי מצוות. לאט לאט הגעתי לשיעורים של יובל דיין (שחזר בתשובה עם אשתו נועה ירון, והודיע לפני כשלושה חודשים שחזר בשאלה; ח.ג.ט) וקראתי את הספר ‘מקימי’ של נועה ירון והתחלתי להתחבר לחסידות ברסלב. החזרה בתשובה לא באה בבום. זה היה מאוד מאוד איטי. לקח המון זמן עד שהתחלתי לשמור שבת והתחלתי ללכת צנוע, והיו לי המון ויכוחים עם הסביבה שלא הבינה ועם המשפחה החילונית שלי. עד שלאט לאט חזרתי בתשובה והפכתי לדוסית למהדרין”.

ומה קרה אז?

“אז הכרתי בחור מברסלב והתחלנו לצאת. אחרי שלושה חודשים הוא הציע לי נישואים ואני הסכמתי, והתחלנו לארגן חתונה. חודש לפני החתונה הבנתי שלא אוכל להיות אמא לילדים דתיים ואשה דתייה לבעלה, ולא סתם דתיה, אלא חרדית מחסידות ברסלב. החלטתי שאני מבטלת את החתונה חודש לפני”.

ואז חזרת בשאלה?

“עדיין לא חזרתי לגמרי בשאלה, אבל התחילו אצלי שאלות של מה בעצם הלך פה, מה עשיתי, איך זה קרה ולמה. לאט לאט המצוות הגדולות, כמו שמירת שבת וצניעות, התחילו להתמוסס”.

ואיך את מגדירה את עצמך היום?

“היום אני עדיין אישה שומרת מסורת. אני עושה עדיין ברכת השחר, קריאת שמע, נטילת ידיים ואוכלת כשר, אבל אני לא דתייה”.

כשהיית דתיה, לא היה קונפליקט עם המשפחה?

“תמיד עשינו אצל אמא שלי את ראש השנה ואת פסח, ותמיד היה לי את העניין הזה של הכשרות. אמא שלי הפסיקה להגיש חלב ובשר ביחד ולא טרף, אבל הכלים לא היו כשרים והיא לא עשתה את סימני החג. אבל אחרי התייעצות עם חברים, וגם אני ביני לבין עצמי, החלטתי שכיבוד הורים יותר חשוב מכל דבר אחר והלכתי לאמא שלי. קצת יותר התפללתי, הלכתי יותר לבית כנסת אבל כן עשיתי את החג אצל אמא שלי. היא סבלה קצת בשבילי ואני שתקתי קצת בשביל כיבוד הורים”.

והיום?

היום אני מארחת בעצמי. אם פעם לפני החגים הייתי מנקה, מסדרת, קונה בגדים חדשים ודואגת שיהיה זמן ללכת לבית הכנסת לפני האוכל, היום אני לא עושה את כל זה. היום באים, אוכלים הולכים”.

זה חסר לך?

“כשהייתי דתייה חודש אלול היה דבר מאוד גדול בשבילי. התפילות היו גדולות, ואחרי ראש השנה יש את עשרת ימי תשובה וסליחות. היום אין את כל זה. זה עצוב קצת. אני עושה בקטנה, אבל בברסלב מה שמוביל אותך זה העבודה הרוחנית ואני לא שם. התשוקה הגדולה לכל הדבר הזה לא שם. בחגים הייתי מתרגשת עד דמעות וזה פשוט עבר מעצמו. אני מתפללת הרבה שזה יחזור, אבל זה לא קורה”.