"כל מה שאנחנו רוצים זה להביא לעולם ילד". יקיר והראל רוצים להיות הורים, וזקוקים לעזרתכם

יקיר קנלי (33, יליד כפר סבא) ובן זוגו הראל ברק (37, במקור מחדרה), כמהים להיות הורים ופונים לעזרת הציבור לסייע להם לממן את סיום הליך הפונדקאות שהחלו זה מכבר בקנדה. בני הזוג נשואים מזה כשלוש שנים ומתגוררים בתל אביב. בקרוב השניים מתכוונים לעבור להתגורר בכפר סבא קרוב להוריו של יקיר. כעת, אחרי שהשקיעו את כל חסכונותיהם בהליך ואף ולוו כסף מאחרים, חסרים להם 120 אלף שקלים כדי להפוך להורים. לשם כך פתחו לאחרונה עמוד באתר מימון ההמונים JUMPSTARTER, ונכון להבוקר (שישי) מימנו 24 אחוז מהסכום הנחוץ להם.

• לתרומות עבור יקיר והראל הקליקו כאן.

"כל מה שאנחנו רוצים, יותר מכל דבר אחר בחיים האלה, הוא להביא לעולם ילד/ה ולהקים תא משפחתי שמח ומאושר משלנו", כתבו בעמוד, "לצערנו, כזוג חד מיני החי כיום בישראל, הגשמת החלום הזה היא פונקציה כלכלית מטורפת ומורכבת מאוד מבחינה לוגיסטית ורגשית. ולמרות זאת החלטנו שלא לוותר, אנחנו אריות, לוחמים. הגענו עד כאן ולא נעצור על סף החלום הגדול ביותר שלנו!".

קנלי, מעצב פנים במקצועו, שמאוד הצליח בעבודתו וסיים את לימודיו כמצטיין, נאלץ להחליף עבודה וכיום הוא משמש כדייל אוויר מכיוון שכך שהוא גם מקבל הנחה משמעותית בכרטיסי הטיסה לקנדה. בני הזוג התלבטו בין פונדקאות בארה"ב לבין בקנדה. ההבדל הוא שבארה"ב הפונדקאית מקבלת שכר ואילו בקנדה זו פונדקאות אלטרואיסטית שבה הפונדקאית מקבלת החזר הוצאות חודשיות ורפואיות.

יקיר קנלי והראל ברק. צילום הדר רופא

"כרגע יש לנו תורמת ביציות. עצרנו את התהליך בשלב הקפאת העוברים ואנחנו לפני השלב האחרון שהוא שלב מציאת הפונדקאית", מסביר קנלי, "זה מסלול מאוד אישי. הכרנו את תורמת הביציות, אנחנו יודעים מיהי, איך קוראים לה, מה היא עושה בחייה. זה תהליך מאוד אנושי ואישי בינינו לבין מי שעובד איתנו שם – גם המרפאה וגם התורמת. אחרי הלידה הפונדקאית זכאית גם להכיר את הילד – זו בחירה שלה ושלנו. יש זוגות שממש יוצאים לטיולים ואפילו לנופש עם הילדים והפונדקאיות שלהם. יש פה תהליך שמחבר בין אנשים. ולמרות זאת, התהליך בקנדה מאוד מורכב ומסובך ולכן פחות אנשים מעדיפים לעשות אותו שם. זה קשור לבירוקרטיה מול כמה גופים שונים שלא קשורים אחד לשני".

והסכום שאתם מגייסים קשור לשלב האחרון של מציאת הפונדקאית?

"חסכנו כל שקל שיכולנו, ההורים עזרו, לקחנו כל הלוואה שאפשר לקחת. בעיקרון, ניסינו לראות איך אפשר להסתדר בלי לצאת עם זה לציבור אבל עכשיו הבנו שאין ברירה שאנחנו נהיה חייבים לעשות את זה. אנחנו מחפשים ומקווים למצוא את הפונדקאית בחודשים הקרובים, ואז נצטרך למצוא את התשלום של השלב האחרון".

ספר לי על הכמיהה לילד.

"זה משהו שהראל ואני רצינו כבר כשנפגשנו. זה בדם שלנו. עם תחילת מערכת היחסים שלנו, לפני חמש שנים, זה היה ידוע וברור. מעבר לזה, אין משהו שאמא שלי רוצה יותר מנכד שיהיה הבן שלי. יש לי שני אחים גדולים ולאמא שלי יש חמישה נכדים, אבל בכל פעם שהיא שומעת על הנושא הזה היא מתרגשת ומתחילה לבכות. היא רוצה שנשב בשנה הבאה ליד השולחן עם ילד משלנו. את זה אנחנו רוצים יותר מכל דבר אחר ולכן אנחנו מקדישים לכך את חיינו. הראל הוא עורך דין במקצועו וגם הוא עובד במשרה חלקית כדייל אוויר. זה מאוד קשה, מאוד רגשי. גם עכשיו שאני מדבר איתך אני מתרגש. הראל הוא הבכור במשפחה שלו. אבא שלו אדם מבוגר מעל גיל 70 ומאוד רוצה לראות נכדים מהבן הבכור שלו. אמא שלו נפטרה לפני 11 שנה ואין לנו שום ספק שהיא הייתה רוצה נכדים ממנו".

יקיר קנלי והראל ברק. צילום הדר רופא

קנלי מספר שהרבה אנשים טובים ששים לעזור, ואף מזדהים עם העובדה שאילולא השניים היו זוג חד מיני, הם היו יכולים להביא ילדים בארץ. "זה לא חוקי עבורנו להביא ילדים בארץ ואני מרגיש ממש אזרח סוג ב'", אומר קנלי, "זה לא יאמן שאחרי כל מה שאני תורם למדינה ועשיתי אי פעם בסוף יש לי רק חובות ולא זכויות. לסטרייטים אין בעיה להביא ילד בפונדקאות בארץ. אני חייב להגיד שאני נפעם מהתגובות המדהימות של האנשים. זוגות סטרייטים ונשים חד הוריות שהיו באותה בעיה וזכו לעשות פונדקאות בישראל מצטערים מאוד בשבילנו שאנחנו לא יכולים לעשות את זה בארץ. זו אפליה חדה וברורה שלא משתמעת לשתי פנים. אנחנו מרגישים עם זה נורא – אבל זו המדינה שאנחנו בוחרים לגור בה ולשלם את המחיר ולגדל כאן את הילדים שלנו".

איך הייתה עבורך היציאה מהארון?

"ההורים והאחים מאוד תומכים. הסביבה פחות קיבלה את זה בקלות לפני 13 שנה. בתור נער, כשלמדתי בתיכון הרצוג, היו המון הצקות. כשהייתי ילד והיו מציקים לי על זה שאני הומו זה הפריע לי ויצר אצלי חוסר ביטחון. כשהתבגרתי, עד לפני שנה, התחלתי להרגיש טוב, חזק ומאושר. כשהמדינה החליטה שלא חוקי עבורי להביא ילדים בפונדקאות בארץ, זה החזיר אותי אחורה לאותם שנים, לעמדה שאני פחות טוב מאחרים ולא שווה זכויות, ואם חשבתי שכן – אז כנראה שהבועה הזאת התפוצצה לי בפנים".

אז כל האמירות שישראל מאפשרת שוויון לבני הקהילה היא מהפה לחוץ?

"יש מסך ורוד שמראה שהכל טוב ושכולם תומכים בנו, אבל צריך להסתכל מתחת לפני השטח על חיי היום יום. גם כשאתה רואה תגובות בפייסבוק של אנשים שלא קרובים אלינו – אתה יכול להשתגע מהם. כשיש חוקים שמפלים אותנו בצורה כל כך קשה אז מן הסתם יהיו גם אזרחים שיחשבו את אותו הדבר. יש פה סבלנות ופתיחות באופן יחסי. אם נצא דרומה או צפונה בארץ לא נוכל ללכת יד ביד ולהראות חיבה. את זה אחנו חווים כל יום".