והנה זה שוב קורה. ממש כמו ב'סוגר שטחים', משחק המחשב האייקוני, אפשר להבחין בעולם נסגר בפנינו. שוב. חתיכות שלמות של חיים נחסמות מאיתנו בתנועה חלקה תמימה למראה. עוד ישיבה ועוד החלטת קבינט. תו ירוק וסגול. עד גיל 12 ומגיל 12. 500 איש או מאה איש בשטח פתוח וסגור. שטח המחיה שלנו שב ומצטמצם לכדי העיר, השכונה ובסוף – הבית. אותו למדנו להכיר כמו שמעולם לא הכרנו את הבית שלנו.
ובמילא כל חופשת הקיץ הייתה עבורי בגישה של אכלי ושתי כי מחר נמות. אחרי שחוויתי תקופות ארוכות בהם נמנעה מהילדים כל פעילות מחוץ לבית, לא התחשבנתי בחופש הגדול על כסף עבור בילויי המשפחה. בריכות, מסעדות, בית מלון – לחוות כמה שיותר מתי שרק אפשר, כי מי יודעת מתי כל זה ייגמר, ונאלץ לחזור לארבעה קירות צפופים ומטריפים?
השבוע נאלצתי לבטל את הכרטיסים להצגה אליה תכננתי לקחת את בני. תאריך ההצגה היה אחרי ה-20 לחודש, משמע שאזדקק לבדיקת קורונה שלילית עבור בני בכדי שיראה את ההצגה. שוחרת תרבות אנוכי, וחובבת הצגות מושבעת, אבל לעשות בדיקת קורונה לילד 72 שעות לפני בשביל הצגה זה נראה לי קצת מוגזם. אפילו אם מדובר ב'מסביב לעולם ב-80 יום', מה שהיום נחשב על גבול המדע בדיוני.
ואז הודיעו שוב על הרחבת ההגבלות הבאות עלינו לרעה. עברתי על כל התוכניות לחודש הקרוב. מה צריך להזיז, לבטל או לשנות. על מה יש לי עוד סיכוי לקבל החזר. לא נשאר עוד הרבה לאוגוסט. הקיץ כבר מתקרב לסיומו.
ובשבוע שנותר לי עד הסוף – אקח את הילדים לאן שרק אוכל. בריכה, מסעדות, סרטים, הצגות ומוזיאונים. הכל מהכל, כמה שרק יתאפשר, למלא את המצברים לעוד תקופה של חסר וחסך, להותיר להם טעם טוב מהקיץ הזה, זיכרונות מתוקים של בריכה, ים, גלידה וחופש אמיתי. כי מגיעה להם טיפה של שפיות. וגם לנו.
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
תגובות