זה הכסף שלי, לא שלכם | הטור של ליאת קמחי

השבוע ביליתי זמן לא מבוטל בשליחת מיילים ושיחות טלפון זועמות. עמדתי על המשמר של הכיס שלי. למה הכוונה? לוודא שאף אחת מהחברות להן אני משלמת באופן קבוע סכומי כסף לא מבוטלים לא גנבה אותי.

מכירים את זה? את הצורך לסרוק כל חשבונית ולוודא שוב ושוב שחייבו אותי רק על המוצרים שהגיעו במשלוח, ואחרי זה לוודא שחייבו אותי על המחירים שהופיעו באתר בזמן הצ'ק אאוט ולא על מחירם המלא? ואז לנסות להשיג מענה בשירות הלקוחות כי שוב היו טעויות בחשבון. בחודש שעבר החזירו לי 50 שקלים על טעויות שכאלה בחשבונית. לפני כן זה היה "רק" 20 שקלים.

אבל זה רק הכסף הקטן. הכסף הגדול נמצא אצל אלו שכרטיס האשראי שלנו פתוח אצלם לחיוב תמידי, ובחסות הקורונה יצא מפרופורציה. חוג הכדורגל שאמנם פסק מאימונים, אבל הגביה המשיכה בהבטחה שכל השיעורים יושלמו בהמשך, כאילו מישהו יכול לשחק כדורגל בשמש הקופחת של אוגוסט. או החוג בצהרון של הילד, שמתישהו בשנה שעברה נעלם ולא שב עד עצם היום הזה. כשניסיתי לברר לאן נעלם קיבלתי תירוץ קורונה.

תירוץ קורונה זה לומר "בגלל הקורונה לא חזרו כל החוגים…" למרות שאין באמת קשר, כי כבר מותר חוגים. ממזמן. כשהרמתי כמה טלפונים נאמר לי שאין כסף, כי הצהרונים הפכו להיות לא רווחיים, אז החליטו להוריד את החוג. כן, בלי להחזיר עלויות. תארו לכם שאתם יושבים בבית קפה, מזמינים כריך חביתה וקפה ואז מגישים לכם רק את הקפה, וכשאתם שואלים מה עם הכריך, נאמר לכם שבית הקפה לא רווחי יותר (בגלל הקורונה כמובן), אז לא תקבלו את הכריך, למרות שכבר שילמתם עליו. אז ככה זה עם החוג של הצהרון. בכל חודש. כבר שנה.

וזה ככה גם בגן של הקטנה. אין חוג, אבל יש חיוב. למה לא? מקסימום ההורים יתלוננו ואז נתקזז איתם במועד החיוב הבא. בינתיים הצליחה לנו שיטת מצליח.

במהלך המבצע הצבאי האחרון (אם מישהו זוכר שהיה דבר כזה ממש לא מזמן) לא התקיימו חוגים במשך שבוע. מה עם קיזוז בתשלום החודשי? ניסיתי לברר וקיבלתי תשובה סתומה שהשיעורים שלא היו יוחזרו בהמשך. אבל אין התייחסות לכך ממפעילי ורכזי החוגים וכששאלתי בקבוצת הוואטסאפ נותרתי ללא מענה.

נמאס לי. נמאס לי לרדוף אחרי הכסף שלי באובססיביות מרגיזה, כאילו זה לא טריוויאלי שאשלם רק על מה שצרכתי ותו לא. נמאס לי לסרוק חשבוניות ארוכות ותדפיסי כרטיסי אשראי אינסופיים. לוודא שלא חייבו אותי יותר רק כי יש הוראת קבע פתוחה הישר לתוך חשבון הבנק שלי. לעבור על כל חשבונות החשמל, המים, הגז ולהשוות צריכה לחודש הקודם לבדוק שאין נזילה, שאין טעות, שאין בלבול בחיוב. לרעתי. זה תמיד לרעתי.

וזה לא משנה אם זה עסק פרטי, רשות עירונית או חברה ממשלתית. ברגע שנתתי פרטי כרטיס האשראי שלי אני לקוחה שבויה של מערכת מסואבת שיודעת לחייב טוב מאוד, אבל שוכחת לספק את מה שהתחייבה לו.
יש כאלה שמעדיפים לא להתעסק עם זה. זה עולה להם יותר מדי. או שמדובר במלחמה אבודה. או שאין להם זמן, כוח או עצבים. או שזה כסף קטן ולא שווה את המאמץ. או שהם לא יודעים. כי לך תדע כמה חוגים יש בגן של הילדה ואם היום התקיים חוג ריתמוזיקה. או שפשוט נותנים לאחרים להילחם עבורם.

ההתנהלות הבזויה הזו היא תוצאה של שלטון רקוב שדואג קודם כל לעצמו. להעלאת שכר קבועה, לתפקידים למקורבים, לרהיטי גינה אקסלוסיביים, לסיקור חיובי בתקשורת. לכאורה. כי כשנבחרי הציבור דואגים לביתם, מה יגידו אזובי הקיר? כולי תקווה שהממשלה החדשה שהושבעה השבוע תביא איתה שינוי חיובי ותוציא מהאופנה את גישת אני ואפסי עוד. ובינתיים, אמשיך לחכות למענה טלפוני. אולי אצליח לקבל החזר נוסף.

ליאת קמחי

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו