"חבל, תראה, כולם רוקדים" | הטור של ליאת קמחי

כבר אפשר ממש להרגיש את סוף השנה. לוח השנה מתמלא במסיבות סיום מרגשות, הקבוצה השכונתית מוצפת בבקשות להמלצות על קייטנות מגניבות וכיפיות ונעשות סגירות אחרונות לחופשה חלומית לחופי הכנרת או הים האדום. המרהיבים עוז כבר אוחזים בידם בכרטיסי טיסה למדינות ירוקות יותר או פחות אופטימיים מתמיד. זאת ממש תקופה נהדרת לחגוג בה סיום שנה בצל סיום הקורונה ולאט לאט הכל נפתח, ההקלות מקלות והעולם חוזר למסלולו. אפילו נשיא חדש כבר יש ואוטוטו ממשלה ואפשר להכריז על תחילתו של חזון אחרית הימים.
נכון??
ממש לא!

קודם כל, לכל מי שלא הבין – לא התווסף ולו יום אחד לשנת הלימודים. היו הבטחות רבות, כולל ראש ממשלה אחד שהבטיח לנו ששנת הלימודים תימשך עד סוף יולי ושיהיה בסדר, עליו. הוא לוקח על זה אחריות. ככה לפחות נאם אי שם בשלהי חודש פברואר האחרון. אני לא חושבת שקיים הורה אחד במדינה שהאמין לו. שלום עולמי ריאלי יותר להשיג מאשר הארכת שנת הלימודים.
אז נשארנו עם קייטנות. והרבה מהן. בכל זאת נשארו עוד כמה עובדים במשק שלא היו בחל"ת בשנה האחרונה ודווקא רוצים לשמור על המשרה שלהם. עלות הקייטנות של שני הילדים שלי יחד (חודש יולי לשניהם וילדה אחת חצי חודש אוגוסט) מסתכמת במעל 4000 ש"ח. ולא, לא מדובר בקייטנת גלישה אקסלוסיבית בה נוסעים כל יומיים לסופרלנד או ללונה פארק. מדובר בקייטנות של הצהרון שלהם, במסגרת הגן או הכיתה, אלו המסובסדות ע"י המדינה.

עוד רעה חולה של התקופה הזו אלו מסיבות הסיום. בבקשה, אם מישהו יוכל להסביר לי למה צריך לעשות מסיבת סיום בנוכחות הורים בסוף כיתה בי"ת? השנה האחרונה, במקום שנלמד ממנה שיש הרגלים שאימצנו לנו והם אינם הכרחיים, רק החריפה את המצב. למישהו כאן יש ימי שישי מיותרים שהוא מנדב את ההורים להגיע לארוע המרגש של סיום כיתה בי"ת? עד שחזרו ימי השישי למסגרות ונתנו להורים מרווח נשימה לעצמם והופ, עוד לפני שמגיע יולי הוחרם לו יום שישי האחרון בחודש לטובת ציון המאורע.

שלא לדבר על ההורים הנזעמים בוואטסאפ הגני שנלחמו על זכותם לשבת על כסאות קטנים העלולים, תוך 45 דקות ישיבה של אדם בוגר, לגרום לבלט דיסק בלתי הפיך. הם לא היו מוכנים לוותר על התענוג הצרוף להיות נוכחים במסיבת סיום המרגשת של ילדם נדבק אליהם בעודם מחפשים מקום להניח את גפיהם הגדולות יתר על המידה ומסרב לרקוד לצלילי עוד לא אהבתי די. 'אולי תרקוד, חמודי? חבל, תראה, כולם רוקדים. הנה, תרקוד עם יהלי. עם ליה? אה, היא מרביצה לך? מה, אתה בוכה?'. לגננת לא נותרה ברירה אלא לאפשר מסיבה המונית בכותלי הגן. אני חושבת שאביא לי כסא מתקפל. הלך עוד יום שישי, אבל מה הגב אשם?

לפסטיבל המיוזע הזה מצטרפים חוגגי ימי ההולדת של חודשים יוני-יולי-אוגוסט. מתוך נסיון לתקתק את כולם לפני שנגמרת השנה חוגגים החודש כל יום יומולדת בגן. הילדים רוויי סוכר זוללים עוגות כל יום וחתני וכלות השמחה לא מצליחים להבין איך זה שחגגו אתמול יום הולדת חמש בגן, אבל רק עוד חודש וחצי יגיעו לגיל המיוחל.

ואחרון אך לא חביב, המתנות. מתנות לגננות, למורות ולילדים. אי אפשר לסיים שנה בלעדיהם. אז בתחום המתנות לילדים כאילו חזרנו לימי הביניים – ורוד חד קרן פיות מנצנץ לבנות וכחול גיבור על גברי וקשוח לבנים. כי חייבים למגדר אותם מגיל קטן אחרת איך הן יסכימו לשרת את הגברים ולהביא ילדים לעולם כאילו הן מכונות השרצה והם יהיו מנותקים מרגשותיהם וישרתו נאמנה את המולדת. אה, סליחה, יותר מדי סיפורה של שפחה נכנס לי לעין. יבורך הפרי.

אז כן, סוף שנה פוסט קורונה זו תקופה נפלאה שכדאי להנות ממנה, כי מי יודע מתי תחזור על עצמה? גג עוד שנה, אם מגיפה עולמית אחרת לא תקדים אותה. או מלחמה. או הגיון.

ליאת קמחי

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו