תאמינו לי, אתם לא באמת חייבים מכונת פסטה | הטור של ליאת קמחי

לפני כמה שנים חברה הזמינה אותי להכין פסטה. פיניתי לי בוקר שישי אחד ונסעתי לדירה היפה שלה לבילוי משותף של אוכל ויין אדום. אני זוכרת שהוקסמתי מהבית שלה, ומהפשטות של הכנת הפסטה. היא אמנם הכינה מבעוד מועד את הבצק ושני מילויים שונים לרביולי, אבל הסבירה לי בדיוק מה עשתה. ככה הרגשתי כאילו הכנתי הכל בעצמי, והכל היה כל כך קליל.

את הבצק שהכינה העברנו כמו שהוא דרך מכונת הפסטה שלה שרידדה אותו באופן אחיד. ואז, באמצעות תבניות מיוחדות, קרצנו את הרביולי במילוי תרד או גבינות. הכנו כמות גדולה שתספיק לשתינו ועוד יישארו כמה מנות להקפאה, כי אם כבר מוציאים את מכונת הפסטה מהארון ומלכלכים כל כך הרבה כלים צריך להכין כמות גדולה מספיק שתצדיק זאת.

חזרתי הביתה עם הבנה חד משמעית: אני חייבת מכונת פסטה! גם אני רוצה להיות אשת העולם הגדול שמכינה בנונשלנטיות פסטה טרייה משל היתה איטלקיה שמבינה ביינות אדומים ושותה אותם בבוקר עם חברה טובה תוך שיחה מתוחכמת על אהבה. ואכן, ביום ההולדת שלאחר מכן ביקשתי וקיבלתי מכונת פסטה. הייתי מאושרת. היה לי כל מה שרציתי כדי להיות מי שאני באמת ולממש את הפוטנציאל הטמון בי. פיניתי לה מקום של כבוד בארון התחתון במיקום קדמי, כך שתהיה נגישה מתי שרק ארצה להכין פסטה טרייה.

פעם אחת השמשתי את המכונה והכנתי פסטה. באמת, זה קרה ערב אחד, לפני שנולדו הילדים. הזמנו זוג חברים והכנו פסטה. זה היה כיף גדול וחוויה בלתי נשכחת. יכולתי אפילו לצלם תמונות יפות מאותו הערב, אם היה לי אז אינסטגרם. מאז עברו הרבה שנים. המכונה כבר לא אצלי. נמסרה הלאה למישהו אחר, שחשב גם הוא שיכין יום אחד פסטה.

חודש נובמבר הוא חודש בסימן שופינג. יש את שופינג איי אל ואז את יום הרווקים הסיני, ובאופק כבר ניתן לראות את הבלאק פריידי והסייבר מאנדיי. כדור הארץ שלנו מפוצץ בזבל שלנו. אנחנו עומדים בתחילתו של משבר אקלים שרק אנחנו גרמנו. ההתנהלות הבזבזנית שלנו במשאבי הטבע היא חסרת אחריות. אז נכון, יש הרבה דרכים למנוע את החרפת המצב. מיחזור, שימוש חוזר, שימוש בחומרים מתכלים. יש עוד. אבל הדרך הטובה ביותר להפחית את כמות הזבל שאנחנו מייצרים היא למנוע צריכה מיותרת.

מכונת הפסטה שהיתה ברשותי נוצרה במפעל, שונעה אל הספק ואז אל החנות, לאחר מכן נקנתה ושונעה אלי ואז תפסה לי מקום במטבח במשך כמה שנים טובות והיוותה תזכורת מתמשכת לכך שאיני מי שאני אמורה להיות. בשלב מסוים רק רציתי שהיא תעוף מהבית שלי. היום היא תופסת מקום בדירה אחרת וכל זה אחרי שבוצע בה שימוש בודד אחד בעשר שנותיה.

תחשבו כמה מכונות פסטה כאלו יש, כמה אופי לחם, מחבתות פנקייק, בגדים אלגנטיים מדי, נעליים יפות מדי אך לא נוחות, תיקים שפשוט אי אפשר להשאיר בחנות או בובה לילד, שנורא בכה שנקנה לו אבל נזנחה לאנחות שניה אחרי שנקנתה.

אז אני לא אומרת אל תקנו. תקנו, בחוכמה. אל תקנו את החפץ ההוא שיעמוד בצד ויזכיר לכם שנכנעתם לגחמת הרגע. תדמיינו את החפץ אחרי שנה או שנתיים בבית, האם אתם כבר מתים להיפטר ממנו? האם התחושה על כך עושה לכם טוב? אם לא, אל תקנו אותו.

כל חפץ או שירות שאנחנו קונים שווה זמן. זמן החיים שלנו. כי אם קניתי מכונת פסטה שעולה 150 שקלים, ואני מרוויחה נניח 50 שקלים בשעה זה אומר ששילמתי תמורתה בשלוש שעות מהחיים שלי. שלוש שעות שבהן יכולתי לנסוע לחוף הים, להשתזף, לשחות ולחזור כולל המקלחת שאחרי. או שלוש שעות שבהן יכולתי לשבת עם חברים לשיחה טובה, או לשחק עם הילדים במשחק הקופסה ההוא שאף פעם אין לי זמן לשחק איתם או ללמוד לנגן על אורגנית. אני לא בטוחה שהמחיר שווה את זה.

אלו החיים שלכם. מה אתם קונים עם הזמן שלכם?

ספר בשבוע

השבוע אמליץ על הספר "היסטוריה של מהירות" של עמית נויפלד. הספר סוקר איך כחברה הגענו למצב שכל מה שאנחנו רוצים וצריכים חייב להיות מהר, עכשיו ומיד, ומה המחיר שאנחנו משלמים על כך.

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו