השבוע סיימתי שמונה ימי בידוד. בדיוק סיימתי לקרוא כתבה על מישהי שנכנסה לבידוד שלוש פעמים ברצף וחטפה מזה דיכאון אמיתי, ואז קיבלתי אני שיחת טלפון גורלית. בשיחה התברר לי שמספר ימים קודם לכן שהיתי באותו חלל עם מישהי שנמצאה חיובית לקורונה ולכן אני צריכה להיכנס לבידוד.
בדיוק הכנתי ספגטי ברוטב עגבניות לילדים כשהשיחה תקפה אותי. תהיתי מה האפשרויות העומדות בפני. האם לוותר על השבוע האחרון של בית הספר של החופש הגדול ולהיכנס יחד עם הילדים לבידוד, או שמא להסתגר ביחידת ההורים ולצאת משם רק אחרי שמונה ימים. חדר השינה שלנו כל כך קטן שהמחשבה לשהות בו יותר מיממה רצוף עשתה לי עקצוצים בכל הגוף. אבל מצד שני ראיתי לנגד עיני שבוע של חופש מושלם ממטלות הבית, מהכביסות, מהמקלחות, מלקום שמונה פעמים לילדים. שמתי את השיקולים על כף המאזניים ולא הייתי בטוחה מה עדיף.
ואז חשבתי כמה עצוב יהיה לי לשמוע את הילדים בלי יכולת לחבק ולנשום אותם עמוק אל קרבי. זו הקרבה קשוחה מאוד תמורת חופש לשמונה ימים. אבל גם להשאיר את הילדים בבית ולנתק אותם בבת אחת מהמסגרות החברתיות האחרונות שנותרו משנת הלימודים המאתגרת הזו נראה לי אכזרי. ועוד בלי היכולת לצאת מהבית.
אז נתתי לבן זוגי להחליט. הרי אם אני מסתגרת בחדר הוא זה שנושא בנטל וגם ישן בסלון. יש לו כאן סיי, לא?
נכנסנו כל המשפחה לבידוד כאילו היה זה חודש אפריל השנה, בואכה ליל הסדר. אין יוצא ואין בא. אבל דווקא הפעם היינו מנוסים יותר, מוכנים יותר. הבית הפך שוב למבצר. כל המשחקים שקופלו אחרי החזרה לשגרה פוזרו מחדש בבית: האוהל, החול הקינטי, המגנטים שמספרם הגדול מאפשר לבנות בסיס צבאי חדש בלב השרון. המשלוחים הגיעו מהסופר באופן שוטף. עמדות העבודה שלנו היו מוכנות. אפילו אמא יקרה לי התנדבה להכין לנו ארוחות כדי להקל על ההתמודדות, תודה אמא.
והילדים? בהתחלה לא הבינו מה קרה. בבת אחת נגמרה להם השנה בלי הודעה מוקדמת. ובדיוק קבענו תוכניות עם חברים. הם אמנם התאכזבו, אבל גם היה להם קל יותר להבין את המצב, ולהשלים איתו, ולתכנן עם החברים תוכניות של אחרי הבידוד. וההורים של החבר הכי טוב של הבן שלי הגדילו לעשות ותלו על ידית דלת הכניסה של הבית שקית עם מתנות לילדים, לשמח אותם בבידוד. צהלות השמחה של הילדים נשמעו עד קצה הרחוב כאילו אין בביתנו חדר שכולו מלא משחקים רק שלהם.
ואותי זה ריגש. איחולי הבריאות, ההצעה לעזרה והמתנות שנקנו לאחר מחשבה. והאוכל של אמא. כל הדברים הקטנים האלו שעזרו לנו לעבור את הבידוד בקלות ובמהירות.
אם במקרה נקלעתם גם אתם לבידוד, תדעו שהשד לא כל כך נורא. תבקשו עזרה אם צריך. יש הרבה אנשים טובים שמוכנים לעזור בשמחה ובהתנדבות. ואם אתם מכירים מישהו בבידוד, דעו לכם שכל תשומת לב קטנה, בייחוד לילדים הקטנים יכולה משמעותית לשפר את התחושה שלהם. אפילו אם זה מרגיש שיש להם כבר הכל.
ליאת קמחי
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
תגובות