הדג מסריח מהראש. אבל כשהראש מסריח, הגוף מסריח. וכשהגוף רקוב, והראש לא לוקח אותו לטיפול רפואי מעמיק, הראש מנציח את הסירחון. אז בואו נדבר על שוב על תרבות האונס, והפעם על כפר סבא.
מה לא היה לנו שם בשנים האחרונות? בתיכון כצנלסון, בו גם הפליאו השבוע הבנים של י"ב למצב את עצמם כנציגים גאים של תרבות האונס (מהצד של החתן), הפרידו למשל לפני כשנתיים בין בנים לבנות במופע בהיכל התרבות העירוני, שהתקיים לא פחות ולא יותר מאשר לכבוד שבוע החינוך בכפר סבא. הבנות נזרקו כמובן לצד האחורי של האולם, כי הן בנות. העירייה הוציאה אז הודעה רפה ש"מדובר בשיקול דעת מוטעה של מורה", בצעד בזוי (בעיני) של העלאת השליחה על המוקד. תכלס, המורה הפעילה שיקול דעת על פי רוח המפקד ורוח היחידה: מותר לזרוק בנות לירכתיים, מותר להפריד, ותרבות האונס מתחילה ונגמרת בתובנה הזו.
זה קרה בעבר באירוע של תנועות הנוער בכפר סבא שבו, בתמיכת חברי מועצת העיר, הוחלט לפני כמה שנים לא לאפשר לבנות לשיר כדי לא "לפגוע ברגשות" בני עקיבא. זה קרה גם (יותר מפעם אחת) בחטיבת בר לב, עם המכנסיים הקצרים של הבנות ומנהלת שהתעקשה התעקשות תמוהה, על סף המטרידה, להתייחס שוב ושוב לירכיים של ילדות כחשיפת גוף בעלת הקשרים מיניים.
אז אם מורות ומורים רואים בתלמידות אובייקט מיני, מה הפלא שהבנים עושים את מה שא/נשי החינוך הטמיעו בהם? ולא צריך להיות גאונ/ה גדול/ה כדי להבין שהמסר הזה לא נגמר מן הסתם בהתייחסות לאורך המכנסיים, אלא מוטמע עמוק בשיח היומיומי, באלפי ניואנסים קטנים. זה הזמן לשאול שאלות על הניואנסים הללו ולבדוק את בית הספר בציציות. למשל: מה אומר הצוות החינוכי, בדיוק, מילה במילה, כשילדה מתקשה במתמטיקה וכשילד מתקשה במתמטיקה? עוד זכורה לי תובנה של הבת הפרטית שלי בזמנו, כשהבינה שלבנים אומרים "תתאמצו" ולבנות ממליצים להקל על עצמן ולרדת לשלוש יחידות. כן, גם זה חלק מהמארג של תרבות האונס.
על ראש העיר וקברניטי העיר לערוך בדק בית מעמיק ולחייב כל מורה, מנהל/ת, גננ/ת, סייע/ת ואפילו א/נשי תחזוקה בבתי הספר, בחינוך מגדרי, ולהוסיף לחוזה ההעסקה של כל עובדות ועובדי מערכת החינוך בעיר סעיף יסודי הקשור לאיסור מוחלט של הדרה, אפליה ובידול מגדרי. למערכת החינוך יש מן הרגל מגונה כזה, לערוך איזה כנס או שעור למראית עין ולהמשיך כאילו לא קרה כלום. אז…בהחלט קרה כאן משהו. ומי שמתעלמים/ות ממנו – שותפים/ות לו. לא ברור לי למשל, איך כל הקשורים לתיכון כצנלסון וניהולו, יוכלו לישון בלילה או להביט לעצמם בעיניים אחרי אירועי השבוע, אם לא יעצרו הכל ויפעלו מיידית לעקירת הנגע הזה. כי כאמור, כשהגוף רקוב והראש לא לוקח אותו לטיפול רפואי – הכל רקוב.
כל מה שאני אומרת כאן, לא מתחיל ונגמר בכפר סבא. זהו נגע ארצי, רק שבכפר סבא צפו ועלו בשנים האחרונות יותר אירועים מתוקשרים שכאלו. זה לא רמזור אדום, זה בולען. אם הם ממשיכים מבלי לגשר מעליו, כולנו נפלנו פנימה. ותזכרו טוב טוב: הפרדה מגדרית ועניין המכנסיים הקצרים הם חלק מתרבות האונס. על כל אנס נתעב יש הרבה א/נשים טובים (לפחות בעיני עצמם) שמבססים תרבות שמנרמלת אותו. כן, כצנלסון, זה מה שעשיתם השבוע.
חנה בית הלחמי. צילום: עידו רימון
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת.
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אמא מודאגת
מילים בסלע,
בואו לא נשכח את בי"ס רבין שבו לא נמצאו התלמידים שריססו את הכתובת על הקיר לפי מכתב שנשלח להורים.
רבין שהמנהלת שלו לא טרחה להשתתף בהפגנה כמו מנהל כצנלסון, לא טרחה לעדכן את ההורים באירוע ביום ההורים.
גם בשיעור חינוך דיברו על אונס בהקשר של האונס באילת ולא קישרו אותו לאירוע של הכתובות בכפ"ס.
מה זה משדר? שתלמידים "רק" כתבו / ריססו כתובות מיניות ולא "באמת" אנסו?
ההשתקה והטיוח כואבים יותר ומבהירים יותר שהכל מתחיל מלמעלה.