זה לא שלום, זאת עסקת נשק | הטור של חנה בית הלחמי

אירוע רודף אירוע. כולם אירועים תקשורתיים, כמובן, ששום דבר לא עומד מאחוריהם, חוץ מאוויר חם של מי שהמציאו אותם. אתחיל דווקא מהאירוע האמיתי היחידי של הזמנים הללו: ה-17 באוגוסט, "יום החתול/ה השחור/ה הבינלאומי". למה? כי יש לי חתול שחור. למה יש לי חתול שחור? כי חתולים שחורים מאומצים פחות, יפים יותר, והיחס אליהם הוא תמצית הטיפשות והרוע האנושיים: נוטף גזענות ואמונות טפלות. גם כלבים שחורים, אגב, מאומצים פחות. לחתול השחור שלי קוראים ג'ייזי, על שם בן זוגה הראפר של ביונסה, והוא אח לכלבון חמוד בשם ייזי – כינויו של הראפר קניה ווסט. הוא חכם, פרוע ומלא באהבה. אמנם חגיגות ה-17 באוגוסט כבר מאחורינו, אבל לא מאוחר להציע לכם/ן לאמץ חתול/ה שחור/ה, כדי שתוכלו לחגוג אתנו בשנה הבאה.

וכעת נחזור בעצב לזיופי השבוע. הגדול שבהם, הוא ה"שלום" עם איחוד האמירויות, שהוא בעצם עסקת נשק מבריקה ורווחית שעשה טראמפ על הגב של כולנו, כשהוא מחמש את איחוד האמירויות במטוסים שעלולים מתישהו לסכן את בטחון ישראל. עזבו ששלום עושים עם מי שיש מולם מלחמה וגבול משותף, בואו נדבר על נורמליזציה: ה"שלום" הזה הוא הכרזה וגניבת דעת לגבי נורמליזציה עסקית והידברות דיפלומטית שקיימות עוד מאז אוסלו. כן, אוסלו, ההסכם ההוא שאתם/ן אוהבות/ים לטנף אבל חסך לנו כנראה עד כה חיי אדם במספרים תלת ספרתיים. כשמספרים לנו שנוצרה כעת נורמליזציה משקרים לנו וגונבים קרדיטים ממי שטמון שש אמות באדמה. כשמספרים לנו שמדובר בשלום משקרים לנו, כי מדובר בעסקת נשק, ולכו תדעו מי עוד גזרו עליה קופון. בקיצור, אל תתלהבו. מה שהיה ממשיך, רק שחוץ מתמונות יח"צ מהממות, מצבנו בו כנראה פחות טוב משהיה קודם לכן.

עוד פייק שמסתובב בשכונה הוא צמצום מספר המפגינים נגד המתגוררים על חשבוננו בבלפור. רוב אמצעי התקשורת נוקבים במספרים שהם בין שליש וחצי ממספר צמידי הנייר שחולקו בכניסות לכיכר פריז בירושלים בהפגנות הגדולות המתרחשות מדי סופ"ש. העם, נקעה נפשו מהממשלה ומראש הממשלה וממשפחתו/ה וכל הסובבים אותם. בשנייה בה אניח ידי על שלט גדול שרשום עליו: "מושחתים – נמאסתם", הוא יתלה על המרפסת שלי. עד אז – אני כותבת את זה כאן.

ואחרון לעכשיו, הוא סיפור מורכב יותר: נחל האסי, הזורים בתוך קיבוץ ניר דוד שבעמק המעיינות. הוא לא פייק, משום כיוון, אבל השיח כולו הוא תוצר של תדמיות ופוליטיקה של זהויות, שמתפוצצת לנו בפרצוף. אין כאן טובים ורעים, אבל דה-פאקטו, יש כאן סיפור של קבוצה קטנה הנועלת מאחורי סורג ובריח את המשאב של כולנו. למה זה התפוצץ עכשיו? תאוריות הקונספירציה מדברות על כך שזה ירד מבלפור כדי להסית את הדעת מההפגנות. לא אתפלא אם כן, אולם עד שזה יתברר לנו, חשוב לזכור שסיפור האסי הוא סיפור רחב יותר. יש הרבה מאוד משאבי טבע של כולנו, המצויים בידיים פרטיות, הגוזרות מהן קופון שמנמן עבור עצמן בלבד. מחופים פרטיים, דרך מי מעיינות המבוקבקים ונמכרים לנו על ידי חברות פרטיות ועד לים המלח. אם האסי יהווה עוד תקדים בחילוץ המשאב הציבורי מידיים פרטיות, דיינו.

לפני שנים, כשילדיי עוד היו בגיל של להתיש אותם בטיולים בחופשות, יצא לי להגיע פעם לניר דוד. האסי הוא לא כל הסיפור שם: שמורת הסחנה פתוחה לציבור עד חמש. בקיץ, יש אור עד תשע. אלו ארבע שעות בהן יכולים רק מי שיש להם מפתח לשער הפנימי מתוך הקיבוץ לקבל את השמורה לעצמם. אני יכולה להעיד שפתחו לנו. לילדים היה כיף, אני הסתובבתי שם כבר אז בתחושת חוסר נוחות.

ברור שיש להתחשב באיכות החיים הבסיסית המגיעה לתושבי ניר דוד, הכוללת פרטיות, ניקיון המרחב הציבורי ושקט, וברור שיש לפתוח את הנחל לשימוש כל מי שמעוניינים בכך. בה במידה, גם ברור שניתן למצוא את הדרך לרדת מהעץ ולאפשר זאת. הסיפור אינו סיפור של "השתלטות" – הם היו שם כשזו היתה שממה מוחלטת. רק שהוא הפך עם הזמן לסיפור של התבדלות, התנשאות וסגירות. קהילות מגודרות, מזיקות בטווח הארוך גם לעצמן וגם לסביבה. טוב יעשו א/נשי ניר דוד אם יסירו את הגדר.

וזיכרו: אמצו חתול שחור וצאו להפגנות בבלפור ו/או על הגשרים!

חנה בית הלחמי. צילום: עידו רימון

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו