האם נשים באמת מעדיפות גברים עם כרס? ואיך זה קשור ללוחמות במטכ"ל? | הטור של חנה בית הלחמי

מה הקשר בין כאילו-מחקר שמצא שנשים "מעדיפות גברים עם כרס", לבין תשובתן הארוכה והמפותלת של נשים לשאלה "כמה זה עולה" (במקום פשוט לתת מחיר), לבין התעקשות נשית דווקא על כך ש"נשים לא יכולות להיות לוחמות"? מאוד פשוט: כל הדברים הללו הם פייק, שנועד לשמר יחסי כוחות מגדריים באמצעות מישטור פנימי.

נהגתי השבוע בפקקים האינסופיים שחזרו לחיינו, כשלצדי קובעת מישהי הקרובה אלי פגישה עם מומחית ממקצועות הבריאות. זו שלידי שאלה שאלות וקיבלה תשובות קצרות וענייניות. עד לשאלה "כמה עולה טיפול". לאחר שזו נשאלה, אני רואה את השואלת מקשיבה לאורך דקות ארוכות למלל ארוך מצדו השני של הקו. ביקשתי ממנה לשים את הדוברת על רמקול, ושאלתי – נו, כמה את לוקחת? ענתה לי שלקחה ככה וככה והחליטה להעלות בעשרים שקל וכעת ככה וככה ויש כאלו שלוקחות יותר ו…. אז קטעתי אותה: למה שלא תגידי פשוט כמה את לוקחת? אם אני יכולה, אשלם. אם קשה לי, אגיד לך. מקסימום תתני לי הנחה. שרר שקט בצדו השני של הקו, ואז היא ענתה: את צודקת.

נשים לא אומרות כמה עולה הזמן שלהן, כמו שנשים עונות לסקר מונפץ כלשהו שהן מעדיפות גברים עם כרס. כי הן לא חושבות שמגיע להן להרוויח את הפנטזיה שלהן כולה. ולא שיש לי משהו אישי נגד גברים עם כרס, רק שבשונות החברתית הקיימת בעולם הזה אין שום סיכוי שסקר שמראה נטייה מובהקת כל כך הוא אמיתי. כן, יתכן שזה מה שהן אמרו. אבל כאן יש לשאול – למה? כנראה שעד שנגיע לתובנה שמגיע לנו לקבל את מה שאנחנו שוות, רוצות ומעדיפות, יקח זמן. אולם שיקוף הבעייתיות של תחושת הזכאות החסרה לנו היא קריטית לתהליך הזה.

באירוע אחר, פרסמתי השבוע ציטוט מפי שני מפקדי סיירת מטכ"ל לשעבר, המצדדים בצירוף נשים לסיירות כי זה ישפר את עוצמתן ופעילותן של היחידות המובחרות בצה"ל. על הטיעון השחוק (הפייק, יש לומר) שנשים לא מתקבלות בגלל נחיתות פיזית, הם נותנים תשובה מצוינת. לדבריהם, אין באמת צורך בכל הכוח הפיזי הזה, אלא בתמהיל יכולות, שברובן לנשים יש יתרון. רק שבפטריארכיה כמו בפטריארכיה, המבחנים לאו דווקא רלוונטים ליכולות הללו, אלא נועדו לסנן החוצה נשים. לכן הם מתמקדים בכוח הפיזי, בעיקר. כן, הם אכן ציינו ששילוב נשים ידרוש שינויים מערכתיים, אבל אין מדובר ב"פשרות" אלא בשינויים לוגיסטיים והתארגנותיים ובשיפור ההערכות.

מה שלא הפתיע בדיון הזה היה ההגנה שנתנו נשים לטיעון יחסי הכוחות הפיזיים. ממש נשכבו על הגדר כדי לתת לכל התרבות המיזוגנית של הדרת נשים לדרוך עליהן בדרך ליחידות מובחרות גבריות בלבד. והכי שוס, זה שהן לא מאמינות למפקדי הסיירת עצמם, שאומרים את ההיפך, כי לדורות של מישטור וחינוך להדרה עצמית ממוקדי כוח וקבלת החלטות יש משקל רב יותר. מדובר כאן גם על פרידה מכמה אתוסים שמעניקים לנשים כוח סימבולי עצום, כזה שאין בו כסף והשפעה ממשיים, אבל כותבים עליו אחלה שירים ליום הזיכרון. הן גדלו על הגבר שיוצא לקרב, ואם היה לו מזל חזר ממנו לנהל את המדינה, הכלכלה, הביטחון, החינוך ואת חייהן. הן החברה והאמא שכותבים עליהן שירים. להסכים עם מפקדי סיירת מטכ"ל פירושו לשנות את תפיסת האני שלהן. לא פשוט, אני בכלל לא ממעיטה בקושי הטמון בכך.

אז מה יש לי לומר לכן? אם כבר בתרבות פייק עסקינן, אז Fake it until you make it. כששואלים אתכן כמה זה עולה, תתאמנו על לתת מחיר, ורצוי שיהיה עשרים אחוז מעל מה שחשבתן באוטומט שמגיע לכן. כולנו כושלות בזה. ואם שואלים אתכן איזה גבר אתן מעדיפות, תענו "אפולו", כי זה מרגיש יותר טוב לשאוף גבוה ורחוק, בין אם זה מה שיש לך בבית ובין אם לא. תזכרי – מותר לך לפנטז. גברים עושים את זה כל הזמן. ואם מדברים על גיוס ליחידות מובחרות בצה"ל, תתמכי גם אם רגשותיך מעורבים, כי את רוצה את הכי טוב לדורות הבאים שהקמנו כאן, והכי טוב זה כשתהיינה יותר נשים בכל עמדות המפתח.

חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת.

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו