1. המילה הכי שחוקה בז’רגון הישראלי, היא “שלום”. שלום, שלום, ואין שלום. היעדרו, משחק לידי החמאס כפי שהוא משחק לידי ממשלת ישראל. בזמן ששדות עוטף עזה עולים בלהבות, וילדי העוטף ישנים בממ”ד, מתעלמת ממשלת ישראל שוב ושוב מההמלצות המפורשות של כי מי שזורמת לו/ה טיפת יושרה בין האוזניים, הקוראות לשקם את עזה ולהגיע להסדר. על פי כל סקרי דעת הקהל בשני צדי המתרס ובשני העשורים האחרונים, כשבעים אחוז בשתי האוכלוסיות, רוצים/ות שזה ייגמר בהסדר. ואנחנו? שבויים בידי השלושים. שבויים ונרמסים.
2. אין רווחה ברווחה. בשבוע פורסם שוב פסק דין, לפיו עוד ילד (הפעם אריתראי) יוחזר לאמו הביולוגית, ממנה נלקח כנראה שלא כדין. שוב מערכת הרווחה הישראלית פעלה כמו פצצת מצרר, ובמקום לשקם ילד אחד ואמא אחת בזמן אמיתי, יצרה שדה שלם ושותת מדם לבם של הרבה נפגעים. הילד, אמו, הורי האמנה עמם שהה בשנים האחרונות, כל מעגל הקרובים של שתי המשפחות. ההנחה הפאבלובית של “עמך ישראל”, שבהכרח מדובר בהוצאת ילדים “בסיכון” ממשפחותיהם, ניגפת בפני המציאות הטראגית, בה הופכות עשרות ואולי מאות משפחות בשנה לקורבנות שבויים של מערכת רווחה כוחנית, מופרטת לחלוטין, שחיה מ”הוועדות” (תשלומים על פי ראש) ודורשת את ליטרת הבשר שלה. בתחקיר שביצע לפני כשנתיים העיתונאי אמנון לוי עלה שתקציב ההשמה החוץ-ביתית עמד אז על כ- 1.3 מיליארד שקל, בעוד תקציב השיקום בקהילה על 50 מיליון בלבד. זה מספר את כל הסיפור. אין לדעת כמה ילדים ומשפחות מתרסקות ככה לרסיסים בזמן שאתם/ן קוראים/ות את הטור הזה, רק כי הם/ן מדליקות/ים את סימני הדולר בעיני מערכת, שמרוויחה מאומללותם יותר משהיא מרוויחה משיקומם. התמונות של האכזריות הבלתי נתפסת של ממשל טראמפ כלפי ילדי מהגרים השבוע, הביאו אותי לנסות להסב את המבטים של כולנו גם למה שנעשה פה.
3. חשבתם/ן לעצמכם/ן, למה רק הגננות המתעללות עולות לכותרות לאחרונה? מה עם מורות ומורים בבתי ספר? היתכן שהרוע האנושי נעצר בכניסה לכיתה א’? יש לי הסבר חלקי לעניין הזה. הגיע אלי יותר מסיפור אחד לאורך השנים, של מורות/ים מתעמרות/ים. מי שעמדו בינם/ן לבין מיצוי הדין במהירות וביעילות, עמדו האיגוד המקצועי שלהם/ן, ומשרד החינוך. שני גופים שנוטים קצת להתבלבל כשמדובר בתפקיד היחידי החשוב שלהם/ן – לדאוג שהילדים יחזרו הביתה בשלום, וכל השאר זה בונוס. אני הראשונה לתמוך בהתאגדות מקצועית, אולם חשוב שתהיה כאן חקיקה המגבילה את כוחו של ארגון כזה, כשמדובר בחינוך, מלעסוק בכל דרך שהיא בהגנה על א/נשי חינוך שיש נגדם תלונות על פגיעה פיזית או פסיכולוגית בילדים. הריטואל הטיפוסי למערכת, לפיו מורה שיש נגדו/ה תלונות מועבר/ת למוסד חינוכי אחר כי “אי אפשר לפטר אותו/ה”, צריך להיפסק. לא הכל אמור לעמוד ברף הפלילי – גם אם ההתעמרות והפגיעה אינם עילה להגשת כתב אישום פלילי, מורה כזה/ו לא צריכ/ה להיות במערכת. נקודה. ואם לחזור לגנים – מצלמות בגנים לא יפתרו את הבעיה. הדרכה, הכשרה, פיקוח ואכיפתו – כן.
רוצים להישאר מעודכנים?
4. ואם חשבתם/ן שאתן לסיפור אורך המכנסיים של הבנות לדעוך בשקט מבלי לשוב ולהזכיר אותו – טעיתם/ן. יש כמה א/נשים שנכללים בעיני ברשימה של אלו שהמערכת צריכה להקיא מתוכה, ויפה שעה אחת קודם. ביניהם/ן מנהלות/ים ומורות/ים שמודדים לבנות את אורך המכנסיים או החצאית. להורי הנערות הצודקות והאמיצות שנאבקות נגד ההנהלה המגדירה אותן בחוצפתה כאובייקט מיני, אני יכולה רק להציע לקרוא את החוק למניעת הטרדה מינית. יש בו שש התנהגויות אסורות, העומדות הן ברף המשמעתי (משרד החינוך), הן ברף הפלילי (תלונה במשטרה) והן ברף האזרחי (תביעת פיצוי). הרביעית ביניהן אומרת: “התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעונין בהתייחסויות האמורות”. האפלייה בין בנות לבנים באורך המכנסיים רק על רקע מינן של הבנות, והתייחסויות חוזרות (כולל ענישה וכולל יציאה בתקשורת לביוש המוני נגד הנערות ומשפחותיהן) למיניותן, למרות שהן הראו חד משמעית למטרידים/ות שאינן מעוניינות בכך, יכולה לטעמי להיות הזמנה לבחון ברצינות הגשת תלונה במשטרה, או דרישה ממשרד החינוך להליך משמעתי נגד מנהל/ת ומורות/ים, או תביעת פיצוי בהליך אזרחי. אל תוותרו.
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת
תגובות