לאורך כל השנה פוגשים הצוותים העובדים במחלקות השונות במרכז הרפואי מאיר בכפר סבא, במטופלים שחייהם השתנו באחת. לפעמים מדובר במפגשים עם מטופלים הנאבקים על חייהם ולעיתים אלה רגעים מרגשים במיוחד עבור המטופלים. ראש השנה, המשמש תמיד תקופה של סיכום וחשבון נפש, הוא גם זמן טוב להיזכר בכמה מהרגעים המיוחדים שנצרבו בזיכרונם של צוותי המרכז ועוררו בהם השראה.
ד"ר אוג גילם
ד"ר אוג גילם
ד"ר אוג גילם, רופא בכיר במחלקה לרפואה דחופה במאיר עלה מצרפת עם משפחתו באוגוסט 2019, רגע לפני פרוץ מגיפת הקורונה העולמית. הזיכרון המיוחד הראשון שלו הוא מארץ מולדתו. "כחלק מהעבודה שלי כמומחה ברפואה דחופה בצרפת נקראתי לאירוע של התקף לב בשוק בבורדו", הוא מספר. "כשהגענו לזירה ראינו שעל אף כל המאמצים של הפראמדיקים, הגבר בן ה-55 נפטר. כשהתקרבתי אליו ראיתי ששיש עליו שרשרת עם מגן דוד. זה הרגיש כמו בום בבטן. היה עליו דרכון וברגע אחד שכולם קצת התרחקו ממנו ישבתי לידו וקראתי שמע ישראל. כשפגשתי את רב הקהילה הוא אמר לי שכנראה זו הסיבה שהייתי שם, למרות הכאב הגדול שלא ניתן היה להצילו. באותו רגע הבנתי שאני רוצה להמשיך להציל חיים – אבל מעכשיו בישראל למען ישראלים".
בישראל, ד"ר גילם זוכר במיוחד מפגש עם מטופל שגרם לו להבין עד כמה העלייה לארץ הייתה צעד נכון עבורו: "באחת המשמרות שלי במיון במאיר פגשתי מטופל בן 94, כאוב ומותש. הבת שלו, שהייתה לידו כל הזמן אמרה לי: 'אתה יודע כמה שהוא גיבור? אתה יודע כמה גיבור שהוא?'. בשלב מסוים עצרתי את הטיפול בו וביקשתי ממנה לספר לי למה. היא שיתפה אותי בכך שהוא ניצול שואה, שרד את הזוועות בגרמניה, עלה לארץ ובמלחמת יום כיפור היה בשבי המצרי במשך שמונה חודשים. הסתכלתי עליו ועל המספר שעל היד שלו והבנתי שאני נמצא במקום הנכון. עשיתי עלייה שלמרות הקשיים עברה יחסית בקלות, אבל הזכות לטפל בישראל בישראלים היא מתנה".
סיגל לוי פרישלנדר
סיגל לוי פרישלנדר
סיגל לוי פרישלנדר היא מזכירת יחידת טיפול נמרץ כללי ונחשבת ל"אמא" של אחת היחידות הסוערות ביותר בבית החולים, בה נלחמים יום ולילה על החולים המורכבים והקשים ביותר. "אחרי שסיימתי את הקורס ראיתי מודעה שמחפשים מזכירה בחצי משרה ליחידה", מספרת סיגל. "לא תיארתי לעצמי שאני נכנסת להארד קור של המחלקות בבית החולים – כל יום, כל דקה, כל שעה הם עולם ומלואו. יום שמתחיל רגוע יותר, עלול להתהפך בתוך דקה ליום דרמטי ומטורף עם חיים של מטופלים ומשפחות המשתנים בן רגע מהקצה אל הקצה", היא משתפת.
יש מקרה שלא תשכחי?
"כמעט כל הסיפורים שלנו ביחידה הולכים איתי הביתה ולשמחתי יש גם הם הרבה סיפורים טובים, מטופלים גיבורים שממשיכים להגיע אלינו לבקר אחרי שהיו על קצה התהום ואלו נותנים לכולנו כוח גדול להמשיך. אבל אי אפשר באמת להתנתק. לא אשכח את פניה היפות של בחורה שהגיעה אלינו בהריון עם סרטן ריאות מתקדם וסופני ואת המאבק של הצוותים בבית החולים שהצליחו להציל את התינוקת שלה, או המטופלת שלא ידענו אם תשרוד את הלילה לפני כעשור ומאז מגיעה פעמיים בשנה בחגים להעניק משהו לצוות שלא ויתר עליה. או למשל האמא שאיבדה את שני ילדיה בתאונת דרכים ונלחמה ביחד עם כולנו במשך חודש מטלטל להישאר בחיים ומגיעה לבקר מדי פעם להפיץ המון אור וכוח. כל אלו הם הפסיפס האנושי שלנו ביום יום ולמענם כולנו כאן".
ד"ר ענת בן ארי
ד"ר ענת בן ארי
ד"ר ענת בן ארי, היא רופאה כירורגית במחלקה כירורגית א'. אל הרפואה הגיעה בגלל אבא שלה. "אבא שלי היה חולה וכנערה עברתי הרבה שנים בבתי חולים יחד איתו ונחשפתי לעולם הרפואי מהצד של המטופל", היא מספרת. "העולם הזה סיקרן אותי וכבר בתיכון ידעתי שארצה להיות רופאה. חשוב לי שהמטופל יצא עם תחושה שלא רק טיפלו בו אלא גם ראו אותו. כירורגיה היא תחום מחוספס ולמטופל לא תמיד קל להבין את הפרוצדורה ואת הטיפול אותו הוא הולך לעבור. ההבנה הזו של המטופל משמעותית מאוד. חשוב לי שיבין את ההסברים לפני ואחרי הניתוח ויקבל מענה לכל השאלות שלו ושירגיש שיש שיח. ההבנה והמעורבות של המטופל חשובים גם להמשך הטיפול, להיענות ולאיכות הטיפול. יש משהו שמאוד שובר את הקרח ברגע שמתייחסים אליהם בשמם, שואלים לשלומם ומקשיבים להם באמת, דבר המפחית את סף החרדה ומאפשר בדיקה וגם מגדיל את הסיכוי שלא יחששו להגיע לבדיקות וטיפולים בהמשך".
יש מקרה שזכור לך במיוחד?
"אני זוכרת מטופל שנאלץ להגיע לאשפוזים חוזרים עקב חסימות מעיים. הוא ואשתו היו אנשים מקסימים וממש נוצר קשר אישי וחם. בשלב מסוים הוא חלה בסרטן ובסוף חייו הלכתי לבקר אותו בביתו, כשהיה בהוספיס בית. למרות מצבו הקשה כל כך, כשהוא היה בהכרה, אשתו התרשמה שהוא מזהה אותי. זה היה מפגש שריגש אותי מאוד. יש אנשים שמשאירים חותם ומשהו ממנו נשאר בי. איש אופטימי עם אנרגיות טובות. היו גם חוויות לא פשוטות כמו חולה סרטן צעיר יחסית שסירב לעבור ניתוח. ניסיתי לשכנע אותו במפגשים רבים ובשיחות ארוכות, ועל ידי חיבור עם מומחים ואנשים שעברו זאת. החוויה של לא לוותר עליו גם כשהוא כבר ויתר על עצמו הייתה לא פשוטה ומלווה אותי עד היום".
רוצים להישאר מעודכנים?
תמר שטרית
תמר שטרית
תמר שטרית, היא סגנית מנהל הסיעוד של טיפול נמרץ לב. "מגיל צעיר התעניינתי בתחום הרפואה", מספרת תמר, "בטיולי בית ספר ותנועת הנוער תיק העזרה הראשונה תמיד היה אצלי ונהגתי להתלוות לחובשים כשהיה צורך להגיש עזרה. עברתי קורס עזרה ראשונה והתנדבתי במד"א. בפינויים לבית חולים הייתי מתבוננת על האחיות בהערצה. הן תמיד נראו עסוקות, רציניות ושידרו מקצועיות יחד עם אנושיות, אמפטיה ורגישות. כבר אז התחלתי לחלום שאהפוך בעצמי לאחות כשאהיה גדולה. אבי ז"ל, שאחותו הייתה אחות ושיתפה אותו בקשיים שלה בטיפול בפצועי מלחמות, חשב שמדובר במקצוע קשה פיזית ונפשית והתנגד נחרצות לכך שאלמד סיעוד. התחלתי בלימודי ביו-טכנאים במהלכם התברר לי שניתן לעשות הסבה לסיעוד. שכנעתי את הורי בנימוק שבארבע וחצי שנים ארכוש שני מקצועות ובסופן אחליט במה אני רוצה לעבוד. לי לא היה ספק במה אבחר אבל את הורי הנימוק שכנע והם נתנו את ברכתם ללימודי הסיעוד".
יש מקרה שזכור לך במיוחד?
"מקרה אחד שזכור לי במיוחד התרחש כשהייתי אחות צעירה, כשנה במקצוע. במחלקה הייתה מטופלת עם מחלה סופנית שחלה התדרדרות במצבה. בתה עמדה להתחתן והקדימה את מועד החתונה כדי שאמה תזכה לראותה נישאת. מצבה של האם התדרדר בתוך ימים ולא אפשר את יציאתה מבית החולים. הבת החליטה לקיים חופה בבית החולים. הייתי אחראית המשמרת וליוויתי את האם אל מחוץ למחלקה במיטה, בהכרה מעורפלת ומחוברת לחמצן. התפללתי בתוך תוכי שלא תהיה החמרה פתאומית במצבה. הייתי מתוחה ודרוכה אבל למשפחה שידרתי ביטחון ורוגע, כדי שיהיו פנויים לשמחה ולא מרוכזים בעצב. הייתה חופה מרגשת וקורעת לב. עבורי זו הייתה חוויה מכוננת. הבנתי שלהיות אחות זה לא רק ידע ומקצועיות, זה גם להביא לידי ביטוי את מגוון הכישורים, המיומנויות והיכולות הבינאישיות שלי בהתאם לסיטואציה".
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
תגובות