מהפיגומים והכיתה בתיכון "היובל" לסרט הישראלי המדובר והמצליח

"פיגומים", שכבר זוכה לביקורות מצוינות, הוא סרט הביכורים של הבמאי מתן יאיר (40), יליד הרצליה שלמד בה וכיום מלמד בתיכון "היובל". הסרט אינו מבוסס על סיפור אמיתי, אבל הדמויות בו אמיתיות לחלוטין. אשר לקס, המגלם את עצמו בסרט, היה תלמידו של יאיר בבית הספר "היובל", ויאיר מסביר כי יצר את "פיגומים" מתוך היכרותו עם התלמיד שהכיר בכיתה. "רציתי שהמורה והתלמיד יהיו שני הפכים מנוגדים והניגוד הזה הוא אשר", הוא מסביר.

בפסטיבל הקולנוע בירושלים נבחר "פיגומים" לסרט הטוב ביותר ואשר לקס, נטול כל ניסיון במשחק, זכה בפרס השחקן המצטיין. בראיון מיוחד ל"צומת השרון" עובר כל אחד מהם בשלוש תחנות משמעותית בחייו בעיר הרצליה, בה נולדו שניהם וגדלו, ובה גם נפגשו – ראשית בכיתה ולאחר מכן על הסט של הסרט "פיגומים".

 

עם מתן יאיר בוידאו גיא

 

גדלתי בהרצליה הצעירה ו"וידאו גיא" הייתה ספריית וידיאו לא רחוק מהבית שלי בנווה אמירים, מקום בו ביליתי הרבה מאוד שעות כנער. מגיל 11 בערך הייתי חוזר מבית הספר, מסיים להכין שיעורים והולך ל"וידאו גיא". הייתי נמצא שם כמה שעות טובות בכל יום, מחכה לחבילות חדשות של סרטים שיצאו, מסתכל על הפוסטרים, עובד שם ללא תשלום וממליץ לאנשים על סרטים. בספרייה הייתה דמות מעניינת מאוד של אהובה, בעלת המקום. היא הייתה אחת שלא היה לה כוח לאף אחד או לחיים. אנשים היו מתקשרים לספרייה לשאול אותה על מה הסרט והיא פשוט הייתה יושבת עם הטלפון ומקריאה להם את התקציר שרשום מאחורה על גבי העטיפה, מאוד נונשלנטית כזאת. היא נהנתה מזה שאני שם, כי היינו מדברים ונוצרה בינינו סוג של חברות. אהובה דאגה תמיד שאקבל את הסרטים הכי חדשים ובימי שישי כשהספרייה הייתה מפוצצת באנשים, הייתי הולך אל החלון האחורי מחוץ לספרייה, עומד שם על מן ברז מים, מסמן לה וכשהייתה רואה אותי, היא הייתה מעבירה לי את הסרטים הכי חדשים דרכו.

 

מתן יאיר בוידאו גיא. צילום עזרא לוי

 

באותה תקופה הייתי מתעורר בשש בבוקר כדי לראות סרט כל יום לפני בית הספר. אהבתי לראות סרט ואז ללכת לעשות משהו אחר, כשלאחר מכן יש לך כמו חבר לחזור אליו ולהמשיך בו. אחת הסיבות לכך ששרצתי שם הרבה הייתה שאבא שלי עזב את הבית בפתאומיות בצורה מאוד מכוערת והמשפחה שלי פשוט התפרקה. המקום והסרטים היוו עבורי סוג של עוגן. אני האח הקטן מתוך שלושה, אחי ואחותי באותה תקופה כבר עזבו את הבית ויצאו לצבא, אמא שלי עבדה והבית היה כזה ריק. לי היו הסרטים. אני זוכר שבכיתה ה' ישבתי וראיתי סרט ראשון בוידיאו והייתי בהלם מהעוצמות. להיות לבד עם עצמך זאת חוויה שהרבה יותר נהניתי ממנה מאשר להיות יחד עם כולם בקולנוע. אני זוכר איך בפעמים בהן היה קטע אלים או מיני הייתי מסתכל ימינה ושמאלה כדי לראות שאין אף אחד סביבי, ושמח נורא מכך שאני חווה את זה לבד. עכשיו כשאני כותב, אם זה ספר או תסריט, אני מחפש את החוויה הזאת – שהקורא יסתכל ימינה או שמאלה לבדוק שאף אחד לא יראה אותו. שיחווה אינטימיות או הרגשה של משהו אסור.

 

עם אשר לקס בנווה ישראל

 

אשר לקס בשכונת נווה ישראל. צילום עזרא לוי

 

השכונה שבה גדלתי בהרצליה, נווה ישראל, נחשבת לשכונה קשה, לא מהטובות, למרות שאני רואה בה שכונה טובה. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בגיל מוקדם יחסית. גרתי בעיקר אצל אמא בנווה ישראל ולאבא היה בית בגן רשל, אבל היינו מתראים המון ומגיל צעיר הייתי מחובר אליו מאוד. יש לי שלושה אחים מההורים ועוד אח מהנישואים הראשונים של אמא. חיינו עם אבא, חיינו עם אמא, עברנו מאחד לשני, ובתור ילד קטן עם הרבה אמוציות התחברתי צ'יק צ'ק לדי אן איי של השכונה, לטוב ולרע. יש פה אחווה ומן אותנטיות של פעם. למשל, יצא מצב שבשני חורפים היו פה הצפות רציניות ואפשר היה לראות איך כולם ממש עוזרים אחד לשני, דברים שאין בכל מקום אחר, כשבדרך כלל כל אחד חי בבית שלו ולא מעניין אותו השכן. בתור ילד, בכל פורים היו פה חגיגות חבל על הזמן עם נפצים ועניינים, ובשבועות, שזה חג המים, כל השכונה הייתה סופגת מים. היינו עושים מלחמת מים שכונתית גדולה, משפריצים מים על כל רכב שעובר. כולם פה מכירים את כולם, כולם אחד בשביל השני ואני מאוד אוהב את הביחד הזה. כשהייתי ילד בן חמש או שש, ההורים שלי היו במסיבת יום הולדת של חבר שלהם ונשארתי לבד בבית וישנתי, ואז פתאום קמתי מתוך שינה, כי היו בבית כל מני רעשים ופשוט החלטתי לצאת החוצה לרחוב ולחכות שם להורים שלי עד שיחזרו. עד כדי כך היה לי ביטחון פה בשכונה. אין אצלנו גיל בשכונה, ילדים בני 18 יושבים עם חבר'ה בני 35. במוצאי שבת היה לי יום הולדת והגיעו לבר שבו חגגתי אנשים מכל טווח הגילאים, בני 20 עד 40. אני אוהב את השכונה וגאה להיות חלק ממנה.

 

עם מתן יאיר בבית העלמין הישן בהרצליה

 

מתן יאיר בבית העלמין הישן בהרצליה. צילום עזרא לוי

 

כשהייתי בן 14 אני וחבר טוב שלי נסענו לקיבוץ מעגן מיכאל, שם גר בן דוד שלי. היינו בקיבוץ במשך שלושה ימים והייתה לנו הרגשה של חופש. רבע שעה אחרי שחזרנו הביתה, קיבלתי טלפון מאותו חבר שסיפר שאבא שלו קיבל התקף לב והוא בדרך לבית חולים. אביו נפטר שבועיים לאחר מכן וזאת הייתה הלוויה הראשונה שבה הייתי. אותו חבר איבד את אבא שלו, בדיוק באותו הזמן שגם אני במובן מסוים איבדתי את אבא שלי, כי באותו שלב כבר לא ידעתי איפה הוא נמצא ומאוד הזדהיתי עם החבר. באותה תקופה, כשאנשים היו שואלים אותי על אבא, הייתי מספר שהוא חבר במוסד או שחלה בסרטן, משקר וממציא כל מני סיפורים. בגיל מאוחר יותר, סבתא שלי, שעברה לגור איתנו והביאה לי את מכשיר הוידיאו הנוסף שהיה בבית, נפטרה, וזמן קצר אחר כך, כשהייתי בן 22, החבר הכי טוב שלי נהרג בתאונת דרכים בדרום אמריקה. ההרגשה הזאת, שהחבר הכי טוב שלי, שהיווה לי באיזושהי צורה תחליף של אבא, נהרג ונשרף למוות באופן מחריד, הכניסה אותי לתקופה ארוכה של התמודדות עם האובדן. בעקבות המוות שלו נוצר ביני לבין אמא שלו, ציפי מל, מנהלת תיכון 'היובל' בעבר שהסרט מוקדש לה, ידידות מאוד חזקה. גם היא נפטרה לפני שנה. דרכה הגעתי אל החינוך, ללמד כאן בבית הספר. חלק מהדרך שלי להשתקם מהמוות של הבן שלה הייתה, בין היתר, לעבוד כאן עם החבר'ה הצעירים. בית העלמין הישן בהרצליה הוא אחד המקומות שמלווים אותי כי ארבעת האנשים האלה נמצאים בו.

 

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק שלנו

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו

עם אשר לקס בתיכון "היובל"

אשר לקס בתיכון ה"יובל". צילום עזרא לוי

בגלל שהייתה בי רוח השטות הזאת ואת הילד המופרע הזה, כמעט בכל מסגרת שבה הייתי בלטתי לטוב ולרע. ל"יובל" הגעתי אחרי שלמדתי בבית ספר דתי בחטיבת הביניים. לדת נמשכתי מגיל צעיר. מתחת לבית שלי יש תשעה בתי כנסת וכשהייתי בערך בן 8 אבא שלי חזר בתשובה. לאחר מכן הוא חזר שוב בשאלה, אבל אני עדיין המשכתי ללכת לשיעור תורה, עד שהחלטתי שאני פורש מהכדורגל וחוזר בתשובה, למרות שהייתי משחק אז ב'מכבי הרצליה'. הגעתי לתיכון עם כמות גדולה של נכשלים, בערך שבעה נכשלים, אבל במקצועות תורה, גמרא וחומש היו לי ציונים ממש טובים, וכשהמנהלת שאלה אותי למה אני רוצה להגיע ללמוד בתיכון עניתי לה: "מה שאני אוהב, אני לומד".

נכנסתי ללמוד בכיתת 'אתגר', שנחשבת לכיתה ברמה נמוכה והתחברתי לבוגרים ממני שהיו גם הם מהשכונה וגם שם היינו עושים את השטויות שלנו. הבאנו את שבועות שלנו לבית הספר, רק ששם היינו זורקים את שקיות המים גם באמצע השבוע על תלמידי כיתות י' במן מנהג כזה. סימנו אותי בבית הספר כאחד שבולט וזה שימש בעיקר לטובתי כי קיבלתי הרבה עזרה וכך נוצר גם הקשר עם מתן. ניגשתי לבחינת בבגרות בהיסטוריה בכיתה י' כשכבר לא הייתה לי מוטיבציה לעבור אותה. עבורי הבחינה הייתה בעל פה ומי שהעביר לי אותה הוא מתן, שעדיין לא היה המורה שלי. בבגרות הוא ראה שלא הבנתי את החומר ובכל זאת ניסה לשאוב ממני את המידע, לראות מה כן אני יודע. בגלל שגדלתי בשכונה ואחד הערכים החזקים בה הוא ערך הכבוד, גדלתי למציאות שאם בן אדם נמצא שם בשבילי אני אהיה שם בשבילו לתמיד. אנשים שלא מוותרים עלי, אני לא אוותר עליהם בחיים, ומתן נתן לי סוג של גב, כך שמאז נהיה לו אצלי פלוס. משם זה התגלגל. אני זוכר, למשל, שהיה לנו משחק כדורגל והוא הגיע לעודד אפילו ביום שהוא לא היה צריך להגיע, דברים שגרמו לי להעריך אותו מאוד. רק בכיתה י"ב נהייתי תלמיד שלו לספרות, אבל עדיין היה בינינו הדיסטנס שיש בין מורה לתלמיד. הוא מעולם לא עשה לי הנחות ואפילו להיפך, ציפה ממני שארים קצת. רק אחר כך, כשסיימתי ללמוד, נהיה בינינו קשר חברי. דיברנו בערך פעם בחודש, הוא היה שואל אותי איך בצבא ואני הייתי מתעניין ושואל אותו איך בחיים. מתן ראה בי דמות. הוא אומר לי שלפני כן לא הכיר אדם קיצוני כל כך כמוני. בשניה אני נדלק ויכול להתהפך, ומצד שני אני בן אדם עם לב גדול ואחד האנשים הטובים שהוא מכיר. הרבה פעמים שואלים אותי אם אני חושב שהמערכת מפספסת ילדים כמוני ואני יכול להגיד שהמערכת לא פספסה אותי, היא ממש תמכה בי ועזרה לי להוציא את הבגרות. היה ב'יובל' צוות חבל על הזמן, הם עזרו ותמכו ועם כמה שזה בית ספר גדול ורוב הילדים בו חכמים ומצליחים בלימודים, הם לא פספסו אותי או את שאר הילדים שלמדו איתי בכיתה.

עם מתן יאיר בתיכון "היובל"

מתן יאיר בתיכון ה"יובל". צילום עזרא לוי

בית הספר תמיד היה מקום שאהבתי להגיע אליו, ולאורך כל השנים היו מורים שנכנסו לי ללב והשפיעו עלי. בתיכון 'הראשונים', למשל, למדתי אצל מורה לספרות בשם אורי זילכה, והדרך שבה הוא דיבר איתנו, במין בגרות כזו, סקרנה אותי. אני חושב עליו הרבה כשאני מלמד. בחטיבת הביניים היה לי מורה להתעמלות בשם סרגיי. הוא הגיע מברית המועצות שהתפרקה ואני מאוד אהבתי אותו. הוא היה ממש רוסי סטריאוטיפ אבל ראיתי שנורא חשוב לו להביא מקצועיות לשיעורי ההתעמלות ושהמפגש עם המנטליות הישראלית ועם הילדים מהשכונה, שרצו רק לשחק כדורגל וכדורסל, היה שובר לב עבורו. הוא לא הבין את חוסר הסדר והמשמעת. הכאב שלו בא לידי ביטוי גם בדרכים מאוד קיצוניות, הוא היה למשל זורק פתאום כדור על ילדים כי לגמרי שיגעו אותו. כשאני מגיע לכיתה אני מודע לכך שאני לא יודע מה עבר בבית על התלמיד אותו אני מלמד. אני לא יודע מאיזה מקום הוא הגיע, איך זה שם אצלם במשפחה או מה באמת הוא מרגיש. בגלל זה אני צריך לבוא זהיר, פתוח וקשוב. לנסות לראות סימנים, איתותים. כשאני מדבר עם התלמידים בכיתה אני מנסה ליצור מצב שבו הדברים שאני אומר יגעו להם בחיים האישיים, יגרמו להם לחשוב עליהם, יעניינו אותם. לדעתי, מאוד חשוב שהתלמידים יבינו גם מה עובר על המורה, באיזה מקום הוא נמצא, מה קורה לו בחיים. המחיצה הזאת שקיימת בין המורה לתלמיד פוגעת בחוויית הלימוד. המטרה שלי היא להגיע לרגע של אינטימיות בחוויית הלימוד. אם זה קורה, אתה מרגיש את זה, אתה יודע שזה שם וצריך לשאוף לזה.

תמיד רציתי לכתוב ולעשות סרטים. אשר היה תלמיד מופרע, תלמיד שיכול לפוצץ שיעור ובמסגרת כזאת של בית ספר קשה מאוד לראות שהוא נשמה. המערכת יכולה בקלות לפספס אותך. אשר הוא אחד כזה שעושה מה שהוא רוצה, הולך אחרי הרצונות שלו בלי גבולות, וקינאתי בזה. בשלב מסוים עלתה לי עליו מחשבה, בלי לדעת עליו שום דבר, שאולי הוא פשוט המון זמן לא קיבל חיבוק, ואני בתור מתן יאיר, המורה, לא התחבקתי עם אבא שלי 28 שנים. אמרתי לעצמי, אם אני משליך עליו את המחשבה הזאת, כנראה שיש בו משהו. באותו הרגע האמנתי שהוא יכול להיות הדמות הראשית בסרט ולככב בו.

עם אשר לקס על הפיגומים

אשר לקס בעסק של אביו, "פיגומים". צילום עזרא לוי

פיגומים זה עסק שאבא שלי פתח בשנת 2009. מאז, מגיל 15, פשוט נכנסתי לזה ובכל יום הייתי הולך לעבוד. הייתי הולך לעבוד אחרי הלימודים ובחופשים ימים מלאים. אבא שלי תמיד חינך אותי לערך של מוסר עבודה ועבדתי כבר מגיל קטן. גם כששירתי בצבא שירות מלא, הגעתי במודעות שאני הולך לעשות שבוע-שבוע ולחזור לעבוד. זאת הייתה אחת התקופות הקשות, שבוע שבו אתה מנסה לאכול את כל העוגה, להרוויח כסף, לראות את כל החברים וליהנות מזה שאתה צעיר. בנוסף, יש לי אח עם פלטינות בגב ואח אחר שלא רצה את העבודה, כך שהעסק סומן עבורי. אני עובד שם כמו כולם, זאת עבודה קשה מאוד פיזית, במהלכה מרימים ומפרקים ברזלים. לפעמים זה בחום, לפעמים בגשם וזאת עבודה בחוץ, עבודה שלא כל אחד יכול לעבוד בה. בחרתי את מקום העבודה הזה כתחנה משמעותית בחיים, כי שם, בעבודה הזאת, אני מרגיש שאני באמת יכול להוציא את האמוציות שלי. יש לי כל כך הרבה אנרגיה ואמוציות, ושם, בגלל שאני עובד קשה ופיזי, אני פשוט מפרק את הכל. אני מגיע הביתה אחרי זה ומרגיש סיפוק עצמי, שעשיתי משהו היום. המטרה שלי הייתה להגיע לוותק מסוים, שהיום בגיל 23 הגעתי אליו, כדי שאוכל להוציא 'קבלן פיגומים'".