חי את החלום. רועי בר דוד בן ה-42 מהרצליה, ידוע כאחד המצילים המסורים והמחויבים בחופי העיר. מזה כמחצית משנות חייו עד כה הוא מקדיש לשמירה על המתרחצים ולהצלת חיים. רק לאחרונה, הוא הציל אדם מטביעה בחוף, באירוע שהיה אחרי שעות הפעילות של תחנות ההצלה. אחד מעדי הראייה, שנכחו בחוף, הבחין בצוות ההצלה בשעת מעשה ושיתף ברשת: "אני רוצה להודות לתחנה מספר 3 חוף זבולון. אחרי שכבר נסגרה התחנה, אדם טבע והם ישר רצו אליו והצילו אותו תודה רבה לכם צוות של אלופים".
אדם נוסף ששהה בחוף חיזק את דבריו: "גם אנחנו היינו שם וראינו את המקרה. הרבה אחרי סגירת התחנה, הם ממש הצילו אותו. חבל שאנשים לא נשמעים למצילים. יש לו מזל שזה קרה בחוף הזה, כי אין כמו המצילים שם. זה צוות מקצועי ברמה אחרת".
המציל רועי בר דוד צילום פרטי
כעבור יומיים בלבד, פורסם עוד פוסט, מרגש במיוחד: "עם רגליים על הקרקע, הלב שלו עצום כמו הים. אני חווה את חוף הים זבולון הרצליה מאז שאני ילד קטן, גולש, אדם בוגר ואבא לילד וכל פעם מתרשם מתחנת ההצלה 3 ובתוכה כיום אדם, מציל, אישיות שכולנו שמים בה את מלוא הביטחון שלנו בשמירה עלינו ועל ילדינו – רועי בר דוד. אבל מה שראיתי בשבת האחרונה התעלה על הכל. השעה כמעט 17:00 אחה"צ, המצילים מסיימים עבודתם הנאמנה בשעה 16:00. רועי ממשיך בתחנה ולא מוכן לרדת ממנה, כי יש ים אנשים על החוף. קוראים לו לרדת, הוא ממשיך לקרוא לאנשים, להרחיק, להזהיר, להשגיח. כולנו יודעים שסיים והוא נלחם על עוד ילד שהורה מכניס עם מצופים לעמוקים, על עוד בחור מעל גיל 20 שקצת שתה ולא מצליח לצאת מהים בכוחות עצמו, על עוד ילדה שהלכה לאיבוד. הנשמה שלו הורגשה ככואבת ופוחדת ללכת כמו הורה שמשאיר את ילדו בגן בפעם הראשונה. ייאמר לזכותו – האחריות שלו על כולנו. מאחל לכל עם ישראל מציל כזה בכל תחנה עם נשמה יתרה כל יום מחדש. תודה רועי".
רועי בר דוד, נשוי ואב לשני ילדים, דניאל בן 15 ויונתן בן 12. מסלול חייו נדמה הועיד אותו לעמדת המציל, ומאז הוא לא מביט לאחור. מבחינתו, הוא חי את החלום, "מאז שאני ילד אני בים", הוא מספר בראיון לצומת השרון. "אני עובד כמציל קבוע כבר עשרים שנה, ובעשר השנים האחרונות בתחנת חוף זבולון. "אבא שלי ז"ל, דני (צ'ומי) בר דוד, היה מציל עד שנת 1990. הוא נפטר ממחלה קשה בשנת 2011 והיה בן 59 במותו. הוא היה חבר של כולם. אני והאחים שלי אהבנו לגלוש בים, היינו הולכים לים ברגל. אבא היה אומר לי: 'קח משרוקית, תעמוד קצת במים עם האנשים, תוציא את ההוא משם', ולאט לאט התאהבתי במקצוע. אחר כך זה היה ברמה של להציל אנשים. אני פשוט מתמלא מזה בצורה שאני לא יכול להבין עד היום. תבין, כשאבא שלי נפטר, סגרו את רחוב פינסקר בעיר, באו 3,000 איש להלוויה. האחים שלי ואני קיבלנו ממנו את כל ההתייחסות לחיים, תמיד לעזור. אם למישהו חסר כיסא, שמשייה או צעצוע לילד – אני תמיד נותן. ובכל יום אני נשאר בתחנה אחרי שעות העבודה".
בר דוד נזכר במקרה ההצלה האחרון שאירע לפני כשבועיים בלבד: "היו שם שלושה חברים בשנות העשרים לחייהם. ראיתי שהם צמודים זה לזה וזיהיתי שיש בעיה, שהם מנסים לעזור אחד לשני. עליתי למעלה לתחנה, שמתי משקפת וראיתי שאחד מהם באמצע לא שוחה ושני האחרים לידו מנסים למשוך אותו והוא פשוט בולע מים. לצידי היה מוטי בן הרוש, עוזר המציל. הבחור שהצלתי ממש בלע מים, הקיא, בדקתי לו לחץ דם ודופק במשך כ-20 דקות עד ששחררתי אותו. זה היה עניין של דקות בין חיים למוות. אם אתה בתור מציל לא נותן לאותו אדם שטובע את היד הראשונה, גם הרופא הכי טוב בעולם לא יעזור לו". הוא מספר על הסיפוק המקצועי הרב: "אני מקבל המון מכתבי תודה וזה ממלא לי את הלב. אני גם אבא לילדים ואני מקווה להעביר את כל הנתינה הזו להם".
המציל רועי בר דוד בים, צילום פרטי
לקראת הקיץ ותחילת החופש הגדול, מדבר בר דוד על הסכנות בים ומבקש להישמע למצילים. "כשיש יותר אנשים בים, לרוב בשישי-שבת חוגים, אז הסיכון יותר גבוה. אני מעריך שמ-20.6 כשמתחיל החופש בבתי הספר התיכוניים, נעבוד כבר משבע בבוקר עד שבע בערב", הוא מציין. "גם אחרי הקורונה אנשים התחילו להגיע בהמוניהם, אבל אנחנו תמיד שם בשבילם. חשוב לדעת, כשאין מצילים – אנשים טובעים. נקרע לי הלב כשאני סוגר את התחנה. עשרות פעמים אני מבקש בכל לשון של בקשה לא להיכנס למים. יש משפט חשוב ביותר, שזה המוטו שלי: 'מי שלא יודע לוותר לים – ימות בים'. אם בן אדם טובע ומתחיל להתאמץ הוא מתחיל לבלוע מים".
אתה מרגיש שמקשיבים לכם מספיק?
"בשנים האחרונות יש שיפור, אם תשאל אותי עשרים שנה אחורה, כשרק התחלתי לעבוד כמציל, זה היה הרבה יותר קשה לדבר עם האנשים. היום יש יותר הערכה, אם זה בזכות התקשורת, אם זה כי יש יותר מודעות, אבל עדיין, כמו תמיד, יש כאלה ששותים אלכוהול ולא מעניין אותם מה אומר המציל, יש מקרים שצריך להתווכח עם אנשים, ואם צריך אני לא מאפשר לבן אדם להיכנס למים, גם אם זה כרוך בהפעלת כוח סביר. יש גם אוכלוסיות יותר בעייתיות, למשל בני מיעוטים שפחות יודעים לשחות וגם לא תמיד מקשיבים, יש את הצעירים בני 18-23 שבאים עם אלכוהול לים, ובכלל זו מכה להיכנס שיכורים. כשאני מזהה את האנשים עוד מהתחנה, אני מבקש מהצוות שלי לפקוח עליהם עין".
רוצים להישאר מעודכנים?
רועי מתגאה בשני בניו, שבמובנים רבים ממשיכים את השושלת המשפחתית: "שניהם גולשים וגם ספורטאים, אבל אם תשאל אותי, זה לא החלום שלי שיהיו מצילים. כן הייתי רוצה שיקבלו את האופי של המציל. זה מה שאני משתדל להעביר הלאה לילדים".
היית מחליף את עבודת המציל בתפקיד אחר?
"ממש לא, גם לא בעד משכורת של 85 אלף שקל בחודש. אני באמת חי את החלום, חי את הים, גולש, נהנה, מציל, והכי חשוב – מסופק. ושלא תחשוב שהשכר שלנו גבוה. אנחנו דור ב' של המצילים, זה לא התנאים שהיו להם, בכלל, לדעתי כל המצילים בהרצליה עובדים מתוך שליחות ולא בשביל הכסף".
בנוסף לתפקיד ההצלה והשמירה, בר דוד וצוותו התנדבו לתרום לשמירה על נראות החוף: "לקחנו את נושא הכלים החד פעמיים והזבל חזק", הוא מספר, "יש לי גיבוי מלא מהמנהל שלי ששון שמש. אני כורז לאנשים על כל זה, אני תופס את הרמקול ולא מתבייש לבקש להשליך פלסטיקים וניילונים לפחים הייעודיים. אני לא מוותר, כי לילדים שלנו לא יישאר ים לשחות בו. אמנם זו עבודה של פקחים, אבל מאחר ויש לי את היכולת עם הכריזה אני משתמש בזה, וזה עוזר".
מה עושים בחורף?
"בתקופת החורף אני מציל בחוף השרון, שזה מתחילת חודש נובמבר ועד סוף מרץ. העונה נפתחת ונסגרת לפי התאריך העברי, מתחילה ב-א' באייר ונסגרת ב-כ"ט בתשרי".
אילו סכנות אתה מזהה בחורף?
"יש שתי אוכלוסיות משמעותיות איתן אנחנו מתמודדים, הגולשים עם גלשני הרוח להם יש רצועה שקושרת את הגלשן לרגל והיא הרבה פעמים נקרעת, ויש קבוצה של בין 20-25 מבוגרים מעל גיל שבעים שנכנסים לים ב-7:30 בבוקר בקור בלי חליפות או ביגוד מתאים והם עלולים ללקות בהתקפים או דום לב במים, מה גם שהם יותר חלשים פיזית ולא יכולים לעמוד בפני המים הסוערים. יש מקרים שאני ממש יושב איתם במים. כמובן שגם הים יותר מסוכן בחורף, גלים עולים למעלה והים יותר חזק".
מה אתה רוצה לומר למתרחצים?
"אני מאחל לכולם שיהיה קיץ נפלא, תקשיבו בבקשה למצילים ולא להיכנס לים היכן שאין מציל או מעבר לשעות ההצלה".
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
תגובות