הכפר סבאי שהתאהב ברעננה, וכתב עליה ספר

במשך כחמש שנים כתב יצחק שטייגמן ספר בעל 530 עמודים שנמכר ברשת “צומת ספרים” שכולו עוסק בעיר רעננה. שטייגמן הוא לא רענני במקור ולא מתגורר כיום ברעננה אבל מתוקף עבודתו כהיסטוריון הוא מצא את עצמו נמשך לסיפורי העיר. בספר “משממה למושבה פורחת” נמצאים תיאורים חדשנים ודרמטיים מהווי ימי המושבה וב-17 באוקטובר תתקיים השקה חגיגית של הספר ביד לבנים בשעה 19:00.

יצחק שטיגמן מתגורר בכפר סבא, הוא עבד כהיסטוריון של צה”ל ולימד במשך כ-24 שנים היסטוריה וספרות בתיכון אוסטרובסקי. למה הוא כתב ספר על רעננה? שטייגמן אומר שזו השאלה הראשונה שכולם שואלים אותו. “מעולם לא הייתי תושב רעננה”, הוא מסביר, “העיסוק שלי בנושא לא נבע מלוקאל פטריוטיות או נוסטלגיה. פשוט זיהיתי שבניגוד לשאר ישובי השרון והישובים בארץ בכלל, על רעננה לא נכתב ספר היסטורי ראוי ומקיף. כהיסטוריון לשעבר רציתי להיות הראשון שעושה זאת. כשעזבתי את הצבא התחלתי ללמד באוסטרובסקי היסטוריה וספרות ואהבתי את העבודה אהבת נפש. כבר בשלב הזה התחלתי לחשוב על כתיבת ספר על רעננה. להיות הראשון שכותב על עיר זה קשה כי היסטוריון לוקח ספרים שנכתבו ומוסיף פה ושם. אני הייתי צריך להתחיל מאפס. סיבה נוספת שבגללה כתבתי על רעננה היא שההתיישבות הראשונה, הקמת המושבה והמאפיינים של המתיישבים והמעמד הבינוני ריתקו אותי. מדובר בהתיישבות פרטית. רוב ההתיישבות בארץ הייתה אז ההתיישבות העובדת, קיבוצים מושבים עם תקציב ציבורי. פה ברעננה זה היה שונה לגמרי, אנשים פרטיים שלא ממונים על ידי שום גורם, קמים עם אידיאלים מטורפים להקים פה מושבה. הדבר הזה מאוד ריתק אותי”.

בכדי להתחיל את מלאכת הכתיבה היה צריך שטיגמן לתחום את הזמנים בהם הוא עוסק בספרו. “אמרתי נתחיל עם הקמת עיר במרץ 1921, עלייה לקרקע בשנת 1922 עד שרעננה הופכת לעיר ב-1981” הוא מסביר, “תחמתי את זה לשישים שנה. בארכיון רעננה היה המון חומר של מסמכים ופרוטוקולים ויש שם אוסף ענק של עדויות שגבתה חניה שמיר שניהלה את הארכיון. מתוך כך היה לי את הבסיס. יותר מסובך מהכתיבה עצמה היה להשיג את החומר והייתי צריך לעשות את זה מכל הבא ליד. החלטתי שאני יוצא במבצע והגעתי למקומות וארכיונים רבים בארץ על מנת לחקור את הנושא”.

העירייה שהבטיחה תשלום ולא מימשה

במהלך כתיבת הספר שערכה כאמור חמש שנים נתקל שטייגמן בקשיים כלכליים. “זה ספר שדורש המון משאבים”, הוא מספר, “בזמנו עיריית רעננה פנתה אלי והציעה לי לכתוב את הספר ואני נעתרתי לבקשה. העירייה עשתה איתי הסכם לתשלום חודשי ואני יצאתי לדרך. באמצע הבנתי שנושא התשלום שלי לא מתממש. הייתה לי אפשרות להפסיק אבל לא הפסקתי. המשכתי במלוא המרץ. אני מקווה שהעירייה עוד תממש את המחויבות שלה. בנוסף היה את נושא התשלום להוצאת הספרים המכובדת יד בן צבי, שקיבלה את הספר. אני פנסיונר ולא יכולתי להרשות לעצמי לשלם להם וזה עמד לפני קריסה. ואז התנדב יליד העיר, עו”ד יובב פפר, לתרום את הסכום בתנאי אחד צנוע שאקדיש את הספר להנצחת דור הוותיקים מניחי היסודות של העיר ובתוכם הוריו, דינה ומשה פפר, שהיו מגדולי החקלאים של העיר”.

מה גילית על רעננה מתוך התהליך הזה?

“הדבר החזק והבולט בעיר הזו הוא המערכת האנושית. הראשונים הטביעו את החותם וזה נמשך עד היום. הצד האנושי הוא הנושא החזק גם של הספר ושל כל התקופה ברעננה, אנשים, מוקדי הכוח, שיתוף הפעולה ביניהם וכן הלאה. המשותף לכולם זה להפוך את רעננה למושבה איכותית, למקום שכיף לחיות בו. יש שילוב נפלא בין כל האוכלוסיות בעיר וזה אפיין את המושבה מההתחלה. המושבה הוקמה על ידי חברה שנקראת אחוזה א. ניו יורק. זו חברה מיישבת שבניגוד לחברות אחרות לא רק רכשה קרקעות אלא לקחה על עצמה לראות את האדמות ולסייע למושבה בשנים הראשונות ולתקצב אותה. מה שמאפיין את האנשים האלה זה שהם באים מרווחה, אנשי המעמד הבינוני. רופאים, מורים, מהנדסים וכן הלאה”.

קצת היסטוריה

“רעננה של 1921 היא שממה, במובן שאין בה כלום”, מספר שטייגמן, “מה שיש בה זה שיחי חילבה קוצניים. ארבעה מתוך תשעת האנשים הראשונים שהגיעו לפה ב-22 באפריל 1922 הם חברי אחוזה א’, שלושה פועלים ועוד שני שומרים. הם הגיעו למה שנקראה היום בית העם (העירייה) הם הניפו את הדגל האמריקאי, הבריטי והעברי וקמה מושבה חדשה. המושבה קמה בלב עולם ערבי. יש את השכנות עם חירבת עזון שמהם רכשו את הקרקעות ומכל כיוון הייתה המושבה מוקפת בשבטים. רעננה השכילה לנהל מערכת חיים מאוד מיוחדת עם השכנים הערביים בשיטה של כבדהו וחשדהו. מן הצד השני ערביי חירבת עזון היו גונבים מהמשקים של אנשי המושבה. פה עולה דמותו של השומר האגדי של רעננה, מוישה שוורצמן, שמכונה מוישה גוי. הוא היה רוכב על סוס ומכיר את אנשי החמולה וברוב המקרים היה פותר את הבעיות. בתוך רעננה נרקמת מערכת יחסים מאוד מיוחדת שיש בה כמה אלמנטים שתקפים עד היום. הראשון הוא הסולידריות, בשלב נורא מוקדם של המושבה הייתה עזרה הדדית ותמיכה. הדבר שני הוא הסובלנות, בעיקר בדגש על זה שחיו זה לצד זה חילונים ודתיים ועד היום זה כך. הראשונים שהגיעו לרעננה הם הדתיים, למשל זאב בודניק ואליהו כץ ממשפחת קצין המפורסמת. שתי הדמויות האלה ורבים אחרים רצו לטפח את התורה והעבודה זו לצד זו. בנוסף, מי שתרם לכך תרומה עצומה הוא הרב של רעננה במשך 35 שנים, אפרים סוקולובר שהיה מקובל ונערץ על כולם. דבר נוסף שרעננה התאפיינה בו זה השילוב של הפועלים, הם הבינו די מהר כמושבה חקלאית לשלב ולהכניס את הפועלים שיקבלו זכויות מלאות”

משיחות שעשית עם ותיקי רעננה, מה הם חושבים על העיר היום?

“קשה להם מאוד שרעננה היא כבר לא מושבה חקלאית. כפר סבא הופכת לעיר ב-1965 הרצליה הופכת לעיר ב-1963 ורעננה רק ב-1981. בפרוטוקול של הפיכתה לעיר אפשר לראות שזה נעשה בכאב ובפחד גדול של מה יהיה עם החקלאות. הקושי של להתנתק מהחקלאות היה טראומתי. החקלאות לא הייתה רק מקצוע אלא אורך חיים ולכן קשה להם”.

ואיך כתיבת הספר גרמה לך להסתכל על העיר?

“מאוד התחברתי לרעננה. אפשר לראות את זה גם בהתלהבות בה אני מדבר עליה. זה מאוד דיבר עלי כי מדובר פה בהתיישבות חקלאית פרטית שונה מכל מה שהיה בארץ ישראל. זו קבוצה עם מימון עצמי, פרטי לחלוטין. אני מאוד התחברתי לאנשים, האנשים פה זה אנשים טובים עם רצון לתרום ולתת מעצמם. לא רק בצע כסף מנחה אותם, היה להם רצון לעזור לזולת ולהפוך את רעננה לפנינת השרון, למושבה של מערכת יחסים טובה ומערכת חינוך טובה. אני חושב שרעננה היא דוגמא ומופת לתהליך התפתחות של אנשים אידיאליסטים שהופכים אותה למה שהיא”.

הדמויות המיתולוגיות של העיר על פי יצחק שטייגמן:

מלכה לוין ז”ל: הגננת השנייה ברעננה (לפניה הייתה גננת במשך שנה אחת בשם לאה קרן צבי). לוין עבדה כגננת במשך 44 שנה ונקטה בשיטות חינוך מיוחדות לגיל הרך.

בן ציון זיו זלצין ז”ל: מנהל בית הספר היסודי (בהמשך נקרא ממלכתי א’ ולאחר מכן מגד) בין השנים 1935-1947 . חינך לערכים, אהבת המולדת ועם ישראל. בית הספר זיו שנפתח בשנת 1981 נקרא על שמו.

דוד קורנגרין ז”ל: מנהל בית הספר התיכון אוסטרובסקי 1996-1963.

אברהם פרידמן ז”ל: חקלאי שעיבד מאות דונם של אדמות. שימש כמוכתר של המושבה כלומר כנציג שלטון המנדט הבריטי כלפי התושבים. כמו כן היה יושב ראש הוועדה החקלאית שייצגה את כל חקלאי רעננה כלפי השלטונות ושמר על זכויותיהם.

יצחק שקולניק ז”ל: חקלאי שעיבד פרדסים, שטחי ירק וכן ניהל לול גדול של עופות.  בין השנים 1969-1960 עמד מטעם מפא”י בראש המועצה המקומית.

משה פפר ז”ל: הגיע לרעננה בשנת 1931 גדול החקלאים ברעננה, שהתמחה בעיקר בגידולי ירקות.

אביגדור צמח ז”ל: חקלאי שעמד שנים רבות בראש הוועדה החקלאית ברעננה ובגופים אחרים.

שמואל תנא ז”ל: הגיע לרעננה מגרמניה  בשנת 1939 לקראת פרוץ מלחמת העולם השנייה. היה יזם באופיו והחל לרכוש קרקעות ולגדל ירקות.

שמואל להבי ז”ל: הגיע לרעננה בשנת 1949  כפליט מהשואה. ניהל את “גן לונץ”, כ-220 דונם ירקות בשותפות עם לונץ ופפר. לצד החקלאות היה איש ציבור מאד פעיל. חבר המועצה המקומית מטעם מפא”י ולאחר מכן חבר מועצת העיר  ואף סגנו של בנימין וולפוביץ ראש העיר.

ברוך אוסטרובסקי ז”ל: ראש המועצה הראשון של רעננה ועמד בראשה כ- 28 שנה.

יצחק שקולניק ז”ל: ראש מועצת העיר מטעם מפלגת מפא”י. 1959-1969.

בנימין וולפוביץ ז”ל’: ראש המועצה בין 1969-1981 וראש העירייה 1981-1989