“אם אנחנו נחזור לאריתריאה אנחנו ישר ניכנס לכלא”, מספרת מברית שמתגוררת ברעננה יחד עם בעלה ושלושת ילדיהם. “הרבה אנשים נכלאים באריתריאה ונמצאים שנים בבית כלא מתחת לאדמה, לא רואים שמש, זה קשה. אם אני מגיעה עכשיו לאריתריאה, או שהורגים אותי או שמכניסים אותי לכלא לפחות לארבע שנים. אנחנו רוצים לחזור למדינה שלנו אבל לא יכולים”. בעלה של מברית הגיע לישראל מאריתריאה בשנת 2005, חמש שנים לאחר מכן הגיעה מברית עם בנה הבכור ושני ילדיהם הקטנים נולדו בארץ. “בעלי היה חייל באריתריאה במשך עשר שנים, מ-1995 עד 2005”, היא מספרת, “באריתריאה, חייל מגיע הביתה פעם אחת בשנה, במקרה הטוב לחודש אחד. יש כאלה שגם שנתיים, שלוש וארבע שנים לא חזרו לבית שלהם. הם לא מכירים את הילדים, והילדים לא מכירים אותם. תסתובב במדינה ולא תראה ברחובות אנשים בגילאי 15 עד 50. או שהם בצבא ואז לא רואים אותם, או בכלא, או שברחו”.
באריתריאה מותרות ארבע דתות בלבד – נצרות קתולית, נצרות אורתודוכסית, הכנסייה הלותרנית והאסלאם הסוני. מאמינים מדתות אחרות נרדפים על ידי המדינה ועלולים להיכלא ללא משפט, כפי שמספרת מברית: “אנחנו נוצרים, אבל פרוטסטנטים, ובגלל זה הייתי בבית כלא חודשיים עם הבן שלי שהיה בן שלוש. כששוחררתי, דרשו ממני לשלם סכום ששווה ל-50 אלף שקל בגלל שבעלי ברח מאריתריאה. אם לא הייתי משלמת, היו מחזירים אותי לכלא. אז ברחתי לאתיופיה עם הבן שלי, המשכנו לסודאן ואחר כך לסיני. מאד קשה להגיע לפה, הרבה אנשים מתו בדרך, עברנו דרך קשה מאד במשך שלושה שבועות עד שתודה לאל, הגענו לישראל”. בנה הגדול של מברית לומד בחטיבת יונתן ברעננה.”עכשיו רוצים לגרש אותנו לרואנדה אבל גם אם יגרשו אותי לרואנדה אני אלך לכלא, אני לא יכולה ללכת לשם. לאן אני אלך שם?”
בחודש אוגוסט האחרון קבע בג”צ כי ניתן יהיה לגרש פליטים מאריתריאה וסודן לרואנדה, בתנאי שיתוקן ההסכם בין המדינות כך שלא יחייב את הסכמת הפליטים לגירוש למדינה זו. לפי כלי התקשורת, בחודש אוקטובר הודיע ראש הממשלה נתניהו כי ההסכם שונה, אך השבוע הודיעה ממשלת רואנדה כי לא חתמה על הסכם בנדון עם ממשלת ישראל.
לפי האתר של “המוקד לפליטים ולמהגרים”, בישראל נמצאים כיום כ-40,000 פליטים, 73% מהם מאריתריאה וכ-19% מסודאן. ולפליטים מאריתריאה יש ככל הנראה את כל הסיבות הנכונות לברוח מארצם. מאז קיבלה את עצמאותה מאתיופיה ב-1993, מנהל בה הנשיא איסאייס אפוורקי שלטון דיקטטורי. על כל האזרחים, גברים ונשים, מוטלת חובת גיוס לצבא, ושירות זה כרוך לעתים קרובות בעבודות כפייה ובתנאים תת-אנושיים. עריקים שנתפסים מוצאים להורג ומשפחותיהם סובלות מדיכוי כמו קנסות, מאסרים והתעללויות. מתנגדי המשטר נעלמים, חופש העיתונות והביטוי לא קיים, ורבים מנסים להימלט מארצם בכל דרך. בעקבות החלטת המדינה הפגינו השבוע פליטים אריתריאים מול שגרירות רואנדה ברחוב המשכית בהרצליה, נגד מדיניות מדינת רואנדה בקליטת אריתראים לתחומה.
ז’נט, תושבת רעננה, הגיעה לארץ מאריתריאה לפני כשבע שנים עם בעלה ושלושת ילדיהם. היא ובעלה עובדים בניקיון בעיר והילדים לומדים בבית ספר “ברטוב” ובחטיבת הביניים “יונתן”. “פניתי לממשלת ישראל בבקשה להישאר בארץ והתשובה שקיבלתי זה שהם רוצים לשלוח אותי לרואנדה או אוגנדה, שהן לא המדינות שלי ואני לא קשורה להן”.
את רוצה לחזור לאריתריאה?
“אני לא יכולה לחזור לאריתריאה אם אני אחזור בטח יכלאו אותי. יש לי ילד שנשאר באריתריאה, כיום הוא בן 15 וגר אצל אמא שלי. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה לפני שבע שנים, מאז רק דיברנו בטלפון. אני לא יודעת אם אי פעם אוכל לחזור לשם”.
האגוס לגסי, גר ברעננה עם אשתו ובתם, הוא הגיע לישראל בשנת 2007 ולמרות שמדבר עברית לא רעה הוא לא חש בנוח עם השפה המקומית ומעדיף להתראיין באנגלית. “החיים באריתריאה קשים מאד, מסיבות רבות. זו מדינה עם משטר דיקטטורי ואי אפשר לעשות בה כמעט כלום. המשטר לא נותן לעבוד במה שרוצים, אין חופש דת והמשטר קובע איזה דתות יתקיימו במדינה ואיזה לא. שירתי בצבא במשך עשר שנים, מ-1997. בצבא, המפקדים יכולים להכריח אותך לעבוד בשבילם, לבנות להם את הבתים, לטפל בבית, בגינות, ואם אתה מעז לסרב ולהגיד למפקד שלא בשביל זה התגייסת לצבא של המדינה, הוא יכול להכניס אותך לכלא בלי משפט לתקופה בלתי מוגבלת. הבעיה שלנו היא כפולה, גם באריתריאה וגם בישראל. אני גר פה עשר שנים ואין לי כלום. לא בית, לא מכונית, לא אישור עבודה קבוע. אני פליט. אני לא ישראלי. אני לא רוצה להישאר בישראל. אני אוהב את המדינה שלי, אבל לא יכול לחזור אליה”.
מה דעתך על האפשרות לעבור לרואנדה או אוגנדה?
“מה יש לי לעשות שם? מה לי ולרואנדה? אני אריתראי”.
איך זה לגדל ילדים בארץ זרה?
“שלושה מהילדים שלי נולדו בישראל, בתנו נולדה באריתריאה. אשתי הגיעה לישראל ב-2012, חמש שנים אחריי. לא ראינו אחד את השני במשך כל השנים הללו, וכמובן שלא ראיתי גם את הבת שלי במשך אותן השנים. הילדים שלי כבר לא מבינים את השפה שלי. הם הולכים פה לבתי ספר מקומיים, מדברים מצוין עברית אבל את השפה שלי ושל אשתי הם כבר לא מדברים ולא מכירים. אני לא מדבר כל כך טוב עברית, ובבית קשה לנו לדבר איתם”.
תגובות