"אני מקווה שתהיה לי הזכות להיכנס לנעליים של נשים חזקות נוספות כמו דסי, למרות סופה הטראגי"

העולה משוויץ שהפכה לשחקנית בתפקיד ראשי בהצגה: ב-27 בחודש תעלה בבית צבי, בית הספר לאמנויות הבמה, ההצגה "עושה כרצונו" בכיכובה של שיר פוזנר, בת ה-23 מכפר סבא, המתחילה את שנתה השלישית בלימודי המשחק.

למרות גילה הצעיר, שיר כבר עברה כמה דברים בחייה. היא נולדה בישראל להורים ברזילאים שעשו עלייה לארץ בצעירותם, אבל כשהייתה בת 4 עברה המשפחה לשוויץ עקב עבודתו של אביה. כעבור 10 שנים, בהיותה בת 14, המשפחה עלתה לארץ והשתקעה בכפר סבא.

"הייתה לי ילדות מיוחדת ומלאת חוויות ותרבויות, בבית דיברנו עברית ופורטוגזית ובבית ספר דיברתי צרפתית ואנגלית", סיפרה השבוע שיר בין החזרות האינטנסיביות להצגה החדשה שתעלה בקרוב והוסיפה: "גדלתי בסביבה מאוד שקטה ופסטורלית בעיר לוזאן, רכשתי ערכים שמלווים אותי עד היום. העלייה בחזרה לארץ הייתה מאוד מרגשת, אך עם זאת מלווה בפערי תרבות גדולים. הילדים בבית ספר היו מאוד סקרנים לגביי ובנוסף צחקו על המון הרגלים שבאתי איתם משוויץ, שם החינוך והערכים שונים מאוד. המפגש עם הישראליות גרם לי קצת להרגיש כמו חייזרית".

שיר תגלם בהצגה את הדמות הראשית, דסי. עושה כרצונו הוא מחזה מקורי מאת מוטי לרנר, המבוסס על ספרה של אסתי וינשטיין ז"ל, ששמה קץ לחייה לפני כשמונה שנים בהיותה בת 50 לאחר שבחירתה לעזוב את חסידות גור הובילה לנתק מרוב משפחתה. המחזה זועק את סיפורן של נשים רבות שנקרעות בין העולמות וקולן לא נשמע.

"מאז ומתמיד חלמתי להיות שחקנית", משיבה שיר לשאלתי מאיזה גיל היא רצתה להיות שחקנית. "אמא שלי מספרת לי שמאז שאני תינוקת תמיד היו לי עיניים סקרניות, כשידעתי כבר לדבר הייתי שואלת המון שאלות. מתוך הסקרנות הזאת והרצון לחוות ולדעת איך הכל מרגיש מגיע הסיפוק מהמשחק. כשנכנסתי לראשונה לסטודיו של "דיגלמן" בלוזאן שבשוויץ, התאהבתי מיד. הייתי מחכה לימי חמישי לחוג. מאז, בכל מסגרת שהייתי בה, הייתי נבחרת לשחק בהצגות, להיכנס לנעליים של המון דמויות שונות ומעניינות. והיום אני זוכה לשחק כל יום עם צוות ואנשים מדהימים".

ספרי על התפקיד הראשי בהצגה.

"אני משחקת את דסי, בחורה חכמה, אמביציוזית, אישה חזקה שגדלה בחסידות גור. היא מתחתנת עם יעקב ורוצה לחיות חיים מלאים באהבה אבל המגבלות של החסידות סוגרות עליה ולא מאפשרות לה לחיות את חייה במלואם ובחופשיות מכיוון שלא הרגישה שייכת. לכן, כשהיא בוחרת בצעד אמיץ לצאת מן החסידות, היא חווה נתק מוחלט מהילדות שלה. היא אמא לביאה שתעשה הכל כדי להחזיר את הבנות שלה. דסי לימדה אותי המון על יופי פנימי, כוח ואומץ".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק שלנו

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו

איך הצלחת להיכנס לדמותה של דסי?

"כמי שגדלה במשפחה ליברלית ורב תרבותית, לגלם אישה חרדית שחיה בתוך חברה אולטרה שמרנית שבה רצונותיה של האישה לא נחשבות היה עבורי מאתגר מאוד. תחושת אי שייכות, שליוותה אותי כעולה חדשה בארץ והרצון שלי לפרוץ את תקרת הזכוכית ולמצוא את מקומי בעולם זר ומנוכר, סייעו לי להיכנס לדמותה המורכבת של דסי. כחלק מההכנות לתפקיד אני וחברותיי לקאסט ערכנו סיור בבני ברק כדי ללמוד על מקומן של הנשים בחברה החרדית. נכנסנו לאחת החנויות בעיר לראות איך מתייחסים שם לנשים והרגשתי נורא מושפלת מאיך שהגברים הסתכלו עלינו ובחנו אותנו. אני מקווה שתהיה לי הזכות להיכנס לעוד נעליים של נשים חזקות שעשו היסטוריה כמו דסי, למרות סופה הטראגי. לא כל יום אישה אוזרת אומץ לברוח לבדה ממקום כזה חשוך ולהותיר מאחור משפחה"

יש לך מודל לחיקוי?

"יש המון שחקניות שאני שואבת מהן השראה, בתיאטרון ובקולנוע. אני יכולה לצפות שעות בעבודה טובה ונדיבה של שחקנית. בנוסף, אני בעיקר לוקחת השראה מסיפורים של אנשים והתנהגות אנושית בחיים האמיתיים. כשאני עובדת על דמות לקראת הפקה אני תמיד חושבת מי הבן אדם שהכי קרוב לדמות ולמה שהיא חווה ועליו אני עושה את עבודת הדמות שלי".

מהו הקושי הגדול ביותר להיות שחקנית תיאטרון ומהו הסיפוק הגדול ביותר?

"הקושי הגדול בלהיות שחקנית הוא שיש המון שחקנים ושחקניות מוכשרים שנותנים את הלב שלהם והתחרות היא גדולה. צריך לדעת להביא לידי ביטוי את הייחודיות שלך ולהיות נאמן לעצמך. הסיפוק הכי גדול הוא לגלות בעצמך דברים חדשים ועוצמות שלא ידעת שיש בך. בנוסף בתקופה המורכבת שאנחנו נמצאים בה – לספק לאנשים מקום בטוח להתרגש וליהנות בו זאת זכות גדולה".

מהן השאיפות המקצועיות שלך בתחום?

"אני שואפת להגשים את עצמי בקולנוע ובתיאטרון. החלום הוא לזכות לתת קול לדמויות שונות, להשמיע את הסיפור שלהן ולהפיח בהן חיים. לגלם דמויות שקרובות אלי אישית וגם רחוקות ממני מאוד".

כיצד השפיעה עלייך השנה האחרונה שעברה עלינו ומה למדת ממנה?

"השנה האחרונה ערערה את עולמי, כמו של כולם. אני חושבת שזה בעיקר הכניס בי פרופורציה וגרם לי להבין שכל משאלת ליבי היא שהחטופים יחזרו הביתה בשלום ושכולם יהיו בריאים ושלמים – כל השאר זה מותרות. השנה הביאה איתה המון חרדות, סיוטים בלילה ואין סוף טיפולים כדי לשמור על הנפש. זה קושי שלא הכרתי מעולם, אבל יחד עם הקשיים וההתקפי חרדה אני מודה על מה שיש לי ומתפללת שהכל ייגמר".