סגן אלוף במילואים אמיר כהן חוגג עשור לתיאטרון כפר סבא שייסד

כשהשחקן והבמאי שלום שמואלוב ("חצי המנשה", "הבורגנים" ועוד), נקרא לביים השנה את שחקני אנסמבל תיאטרון כפר סבא, הוא פגש לדבריו חברים אינטליגנטים, סקרנים בעלי תשוקה גדולה, והיו באמתחתו לא מעט רעיונות להצגות מעניינים. אבל כשנזכר במחזה "גן ריקי" של דוד גרוסמן (שיקבל השנה את פרס ישראל), הוא זנח את כולם.

גן ריקי מספר על תשעה ילדים בני ארבע המבלים בגן, והקהל מתוודע למערכות היחסים שביניהם, לדרך ראייתם את העולם, לתשע המשפחות שמהן באו ושעיצבו אותם ועל מאבקם לזכות באישור לקיומם הרופף. "המשימה לשחק ילד בן ארבע היא אתגר גדול לכל שחקן", אומר שמואלוב, "אבל הרגשתי שעם קבוצת האנשים המחויבת הזאת אוכל לצאת למסע של גילוי שעשוי להפתיע, לרגש ולהעניק לכולנו חוויה מיוחדת ויוצאת דופן. כבר כתבתי פעם בספר שיצא לכבוד 80 שנה לתיאטרון הבימה על חוויתי כשחקן בהצגה, שלהיות בן ארבע זה לחוות את העולם בפעם הראשונה, ללא מנגנוני הגנה וללא ניסיון חיים מנחם. להיות בן ארבע זה לא להבין את רוב הדברים שנאמרים מסביב. אני ממש מקווה שההצגה תיצור אצל הצופים בה התרחשות פנימית ואישית שבה יזכרו לרגע בילדותם או בילדיהם ויביטו בהם בהזדהות ובחמלה הראויה לכולנו".

חברי האנסמבל מתוך קברט לוין. צילום אמיר זלצר

חברי תיאטרון כפר סבא לא רק מעלים את ההצגה החדשה "גן ריקי" (25-23 במרץ באודיטוריום בית ספיר), אלא מציינים בימים אלה עשר שנים לפעילותם. מי שמנהל את התיאטרון ביד רמה הוא השחקן אמיר כהן. על הכניסה לתפקיד ילד הוא אומר: "אנחנו הולכים לשחק תשעה ילדים בני ארבע. זה אתגר מאוד גדול כי המפתח היה מלכתחילה שאנחנו אמנם צריכים להיות ילדים אבל לא להתיילד. כלומר, לא לעשות כאילו, אלא פשוט להיות ילד. זה לא שעכשיו אני משנה את גוון הקול שלי ועושה פוזה, אלא ממש להיכנס לראש של הדמות. להגיע אל התמימות הזאת ואל המקום הנקי. שלום הוא במאי מקסים, ובכל פעם שהגבנו כמו אדם מבוגר ולא כילד הוא שיקף לנו את זה. בסוף המבחן האמתי הוא מבחן הקהל, והוא צריך להרגיש שאני כשחקן בא ממקום נקי לגמרי כמו שפעם ראשונה הדמות אותה אני משחק נתקלת בדבר הזה, במתח הזה, בהתלהבות. זה תהליך מטורף. אני בטוח שברגעים הראשונים הקהל יהיה בהלם. אפילו רק ברמה הפיזית, לראות שחקנים מבוגרים משחקים ילדים זה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו. אבל בסוף המטרה היא להכניס אותם לעולם הפנטזיה והשאיפה היא שכל אחד מהאנשים בקהל יתחברו לילד שבתוכם".

הבדלה צילום אמיר זלצר

כהן, 53, נשוי ואב לשלושה, הוא הוגה רעיון תיאטרון כפר סבא ומי שיישם אותו בפועל. הוא נולד בקריית אתא, למד תעשייה וניהול בטכניון ואז שירת בצה"ל במשך 20 שנה, רוב התקופה במערך הטכנולוגי לוגיסטי במפעל שמייצר כלי רכב צבאיים. בגיל 42 פרש בדרגת סגן אלוף. חיידק התיאטרון התגלה אצלו כשהיה בן 13, אז נתקל בבמאי שמוליק קלדרון שהגיע מתל אביב כדי לביים תלמידים. "היה ברור לי שאני עושה עם זה משהו בחיים", הוא אומר, "אבל הייתי תלמיד טוב והיו לי חששות לשים את עתידי בעולם המשחק. במשך כל הקריירה הצבאית שימרתי את התחביב הזה בסדנאות חובבים. כששימשתי כראש ענף משאבי אנוש בארגון שנקרא חטיבה טכנולוגית ביבשה, היה אירוע של עזיבת 12 סא"לים ואל"מים והשתלטתי על זה. לא רציתי להתעסק עם ההפקה והגסטרונומיה או להיות ב'וועדת קישוט', אלא לעסוק בתוכן. כתבתי מערכונים וגילמתי בעצמי עשר דמויות שונות. ישבתי במשך שלושה חודשים וכתבתי ערב ערב במרפסת, הקמתי להקה ובסוף הערב אנשים היו בהלם. אמרו לי שאני ברמה של ארץ נהדרת. שם זה הדליק אותי. הבנתי שאני יכול לעשות מזה קריירה".

המורדים צילום אמיר זלצר

הזרע נזרע בצה"ל, אבל היום כהן משמש כבמאי ויוצר תוכן לאירועים. במקביל הקים את התיאטרון העירוני. "לא היה קשה לשכנע את אנשי העירייה", הוא מסביר. "באותם ימים היה לנו פרטנר, איש התרבות עמוס גבריאלי שהתמנה לסגן ראש העיר. הוא היה מאוד נלהב. צרפנו את הבימאית יהודית קוריץ, שהייתה הבמאית שלי בסדנאות, ומשם זה כבר היסטוריה. הבאנו גם את החברים המוכשרים מהסדנאות שחלקם למדו פורמלית וחלקם לא, אבל הבנו שאפשר להקים יחד איתם תיאטרון מקצועי. והנה, עם השנים אנחנו הולכים ומשתבחים ויוצרים תיאטרון איכותי, נוגע ובועט. כמעט מיד הבנתי שאני חייב לנהל את העסק הזה שדורש המון התעסקות לוגיסטית ואסטרטגיה מול העירייה".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק שלנו

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו

חברי האנסמבל בסיפורי בשביס זינגר צילום אמיר זלצר

מאז הוקם הועלו בתיאטרון 13 הפקות, בין הצגה אחת לשתיים בשנה, כשבכל הפקה צפו בין 1,500 ל-2,000 צופים. "מאוד חשוב לומר שלא יכולנו להביא במאים כל כך מעולים ללא התמיכה העירונית", אומר כהן, "אחרי שנים שקוריץ הייתה הבמאית היחידה והקבועה שלנו, ויש לה המון זכויות ועוד יהיו לה מבחינתנו, בעירייה הבינו שאנחנו צריכים להיפתח לעוד בימאים".

איך מצליחים חבר'ה חצי מקצועיים להפיק הצגות כל כך מרשימות?

"מה שיפה אצלנו זה שכולם מאוד מחויבים. 'גן ריקי' זה אולי האתגר הכי גדול שעמדנו בו עד היום. שלום לא סתם החליט על ההצגה הזו, הוא ראה גם דברים שעשינו לפני כן והבין שאנחנו בשלים לעלות מדרגה. הקהל מאוד נהנה כי המשחק שלנו בא מהקרביים. זה לא משחק טכני, כמו שחווים לעיתים בתיאטרון הרפרטוארי שמציגים בפעם ה-100 או ה-300 את אותה הצגה וחדוות המשחק הולכת לאיבוד. אצלנו זה חדש בכל פעם מחדש. מצד שני, אנחנו לא פנויים באופן מלא ויכולים לעשות חזרות רק בערב. בהתחלה לא כל החבר'ה היו מסוגלים לעשות את ההשקעה הגדולה הזאת. היו מי שבאו רק להפקה אחת, חלקם חוו משבר במשפחה בגלל הקושי להכיל את האינטנסיביות הגדולה בתיאטרון, ואותם שחקנים נעלמו. כיום נשאר גרעין של מי שמסוגלים לדבר הזה".

שלום שמואלוב צילום ענת בן עמי

מה הכי קשה?

"האמת, הצד האדמיניסטרטיבי לא קשה לי כי אני איש ניהול במקור. הפוזיציה שלי קשה כי אני האדם היחיד שהוא גם נציג השחקנים שמביא את השאיפות, הרצונות והמחשבות שלהם בפני העירייה, ומצד שני אני מי שבא עם דבר העירייה מול השחקנים. דבר נוסף שקשה הוא שאין לנו אולם בית, לא לחזרות ולא להצגות. אנחנו משלמים עבור שכירת המקום לערב הצגה, ועושים פעמיים לפני חזרות על הבמה הזאת. אבל רוב הזמן אנחנו נעים ונדים בין מתקנים שונים של העירייה. זה קצת דורש מאתנו לוגיסטיקה לא פשוטה".

אולי בניין עמל יהפוך לבית החדש שלכם.

(צוחק) "אתה מתפרץ לדלת פתוחה. אנחנו בדיוק חושבים על זה שיש שני אולמות ישנים – האחד הוא קולנוע עמל והשני ביוספטל, ואם נמצא בסוף את הספונסר שיעזור לנו להקים שם תיאטרון זה יהיה נהדר. אני חושב שהוכחנו שמגיע לנו בית קבוע שגם יהווה מקום קבוע לחזרות וגם יחסוך בעלויות".