מתחם הבית

בחרתי לאחרונה לאפשר לעצמי לקרוס אל תוך הסיטואציה ולהודות שזו חרא של תקופה. אבל יש עדיין תקווה

ניסיתי לשחזר מתי התרחש המעבר הזה שבו התחלנו להשקיע יותר ממחצית מזמננו בתחזוקה שוטפת של החיים בעוד שלחיים עצמם נותר רק נתח פצפון מהיממה

זו הרי העבודה שלכם. אתם מקבלים עליה תשלום. מהמעסיק שלכם. בדיוק כמוני וכמו רוב העובדים שאני מכירה. אז קבלו ממני עצה

אני מתגעגעת לתקופה שבה המנהיגים שימשו דוגמה ומופת לכולנו. אבל כשהם מרשים לעצמם להשתין עלינו מהמקפצה, איך אפשר לצפות למשהו אחר מהאזרחים?

במקום לחכות עשרה (!) חודשים לתור לקלינאית תקשורת עבור הבת שלי, החלטתי ללכת לקלינאית פרטית ולבקש החזר מהקופה. נחשו איך זה נגמר

האם אנחנו קרבים לסוף עונת הרדיפות הפוליטיות? אחד הדברים המאפיינים שלטון רע, דיקטטורי, מפלג, גזען, מסית וכזה שמתקיים על דלקים של שנאה ואלימות, היא הרדיפה הפוליטית. פח הזבל של ההיסטוריה מלאה במנהיגים ומשטרים, שרדפו מתנגדים פוליטיים. המנצחים הטובים של ההיסטוריה הם אלו ששרדו את הרדיפה, ולאחר שהוקעו, פוטרו, נרדפו, נכלאו והוכו – קמו והקימו שלטון […]

נובמבר הוא חודש השופינג. רגע לפני שאתם מסתערים על אתרי הקניות זכרו: כל חפץ שאנחנו קונים שווה זמן מהחיים שלנו

הבחירות בארצות הברית מגלות שלטיפשות, נוכלות, שקרנות ורוע יש הרבה קליינטים. אני מקווה שלביידן יהיו יותר

היו לי הרבה תוכניות לשבת הראשונה שאחרי הסגר. בסוף לא הצלחתי לקום מהמיטה

אין לי טענות לחיילת עדי ביטי, יש לי טענות לצה"ל. וגם: האם הייתם משקיעים בחברה שמחליפה מנכ"ל כל חודשיים?

סדר יום כבר מזמן לא קיים. הלו"ז שלי נראה כמו לו"ז של ארבע נשים שונות. וכל הזמן הזה אני מריצה לעצמי בראש, מה אני מפספסת? מה שכחתי לעשות?

בימים האחרונים מתנהל נגדי ונגד חברי כנסת נוספים מהימין שיח תוקפני ורדוד. למען האמת, אי אפשר באמת לקרוא לזה שיח אלא אוסף קלישאות, הטחות והכפשות שנועדו לתכלית אחת בלבד: סתימת פיות

טיפוסים כמו סמוטריץ', קלנר, קרעי ומארק עושים לי בחילה. הנה כמה ציטוטים נבחרים מהתגובות המבישות שלהם להצעת החוק למניעת אלימות כלכלית נגד נשים

גורם קיצוני אחד בקבוצת וואטסאפ שאני חברה בה, הצליח בקלות לגרום לפילוג בין החברים. המחנאות שנוצרה היתה כל כך חזקה, שנותרה גם אחרי שעזב. מזכיר לכם משהו?

ללמידה מרחוק יש הרבה פוטנציאל, אבל הדרך שבה משרד החינוך מיישם אותה מכניסה הרבה מאוד כעסים ומתחים לסיר הלחץ של התא המשפחתי. אנחנו פשוט כורעים תחת הנטל ולאף אחד לא אכפת

מי שכתב את הפתק הוא חוצה גבולות, בור ונבער ויש לו פנטזיות מעוותות של אלימות כלפי מי שלא חושב כמוהו. אבל מי ששתל לו את כל אלו במוח הוא ביבי

אני מתגעגעת לברי סחרוף, לקרן פלס, לאהוד בנאי, לשבת קרוב אל הבמה בהצגות ולהתפוצץ מצחוק בסטנדאפ. תרבות היא לא מותרות. היא המהות

אולי ננסה להיות טיפה יותר חומלים איש אל רעהו ולבוא קצת פחות בטענות אל "אלו שלא שומרים על ההנחיות", או "הטיפשים שלא מבינים שהפוליטיקאים משחקים בהם" או "שלא שמים מסיכה גם על האף"