"אנחנו כרגע לא יודעים אם נחזור לשלומי. בבוא העת, נקבל החלטה מושכלת", אומרת השבוע טל פרייד, שמשפחתה פונתה משלומי למחרת תחילת המלחמה, ומאז מתגוררת בכפר סבא וברעננה לסירוגין.
טל (49), מורה לניהול עסקי וקונדיטורית עצמאית, נשואה ליאיר (48), מנהל פרויקטים בתחום מיזוג האוויר ואמא לברק (חגג השבוע 19, לפני גיוס) ופלג (16) תלמידת כיתה י' בתיכון רבין בכפר סבא.
לצד המגורים בשלומי, לימדה טל בשנים האחרונות בתיכון רוגוזין בקרית אתא, עד סיום שנת הלימודים האחרונה, אבל הבינה שלא תוכל לעמוד במרחק ומתחילת השנה הנוכחית היא מלמדת ניהול עסקי בתיכון ומטבח פדגוגי (שיעורי בישול ואפייה במטבח בית הספר) בחטיבת הביניים בבית חינוך ירקון של המועצה האזורית דרום השרון. היא לומדת לתואר ראשון בחינוך וביולוגיה בתכנית להסבת הנדסאים להוראה במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט ובנוסף מתפעלת את העסק הפרטי שלה (טל קייקס מאפים בעבודת יד וסדנאות אפייה) לאפיית עוגות והיא מנחת סדנאות אפייה. "קיבלתי חיבוק גדול והמון הבנה והכלה מהצוות בבית הספר החדש שלי שהוא ממש כמו בית חדש עבורי ובקטע הזה זכיתי לגמרי", אומרת טל בסיפוק רב.
כמו רבים מתושבי הצפון, משפחת פרייד נאלצה לעקור ממקום מגוריה כבר למחרת תחילת המלחמה. הם התגוררו שלושה חודשים אצל אמו של יאיר בכפר סבא, לאחר מכן עברו לדירה ברעננה למשך חצי שנה ולאחר מכן לדירה בכפר סבא, בה מתגוררים עד היום. יאיר משרת מהיום הראשון של המלחמה במילואים כמ"פ תקשוב באוגדה 98 בבסיס במרכז הארץ ומשלב זאת עם עבודתו בתחום מיזוג האוויר.
על המעבר להוראה במרכז ושמירה על העסק הפרטי שלה, מספרת טל: "עוד הרבה לפני שהסתיימה שנת הלימודים, הבנתי שלא אוכל להמשיך ללמד בקרית אתא. חודש אחרי תחילת המלחמה התחלתי לעבוד בעסק שלי מהבית של גיסתי בהוד השרון עם המון עזרה ותמיכה של המשפחה והרבה אנשים טובים. אלו היו חודשים קשים, בהם בקושי ראיתי את בעלי, הבן שלי נסע כל יום למרכז המפונים של שלומי בחיפה כדי לסיים את לימודיו בכיתה י"ב והבת שלי נקלטה בחטיבת השרון ברעננה, שם סיימה כיתה ט'".
עד כמה אתם מתגעגעים לבית והחיים בשלומי?
"אנחנו נמצאים בסוג של הדחקה. בטח שיש געגוע כי זה הבית שלנו, אבל יחד עם זאת יש בחירה שהחיים ממשיכים וצריך לחיות כאן ועכשיו ואי אפשר להתקיים במצב של קורבנות. האזור לא מפסיק להיות מופגז ולא מעט פעמים הוכרז שטח צבאי סגור. הבית שלנו, שבו לא הייתי מאז חודש מאי, מתמלא אבק ואני מקווה שהוא בסדר. הקושי הכי גדול במעבר כזה הוא שלא הייתה שום הכנה מוקדמת, שזה נעשה מעכשיו לעכשיו ונעקרנו מבתינו באופן מיידי".
טל פרייד ומשפחתה, צילום פרטי
מהם היתרונות של החיים במרכז לעומת החיים בצפון?
"בעלי רענני במקור, אני צפונית ממושב לימן. 16 שנים גרנו ברעננה לפני שעברנו לשלומי לפני 5 וחצי שנים, כך שהחיים במרכז די מוכרים לנו. היתרון במרכז הוא שאפשר לנהל חיי שגרה מלאים בלי חשש שיפגיזו אותך כל הזמן. הקושי הוא בדברים שנובעים מהמעבר שהיה לא צפוי ופתאומי".
רוצים להישאר מעודכנים?
בדיעבד, זאת הייתה טעות לפנות את תושבי הצפון?
"בוודאי שזאת הייתה טעות. בתור ילדה שגדלה במקלטים אף פעם לא עקרו אותנו מהבית, אלא רק את ילדי המושב לקיבוצים במידת הצורך. אם יישובי הצפון היו ממשיכים להיות מיושבים, לא היינו סופגים פגיעות באותה עוצמה ובאותה רמה. הם אומרים חירבתם את עזה, נחרב לכם גם את היישובים. אם היינו נשארים שם, המדינה והצבא לא היו מאפשרים כאלו פגיעות ביישובים".
מה אנחנו, תושבי המרכז, לא יודעים או לא מבינים על מה שעברתם בשנה האחרונה?
"מי שלא חווה את התחושה של לחיות בחוסר וודאות יהיה לו קשה להבין זאת. ואצלנו זה עוד מקרה טוב כי יש לנו משפחה במרכז שהיא מאוד תומכת ומכילה. נחשפתי לאנשים רבים שגרים תקופה ממושכת במלון, יש המון חוסר וודאות וחוסר אונים בדברים שנראים הכי שגרתיים".
ה- 7 באוקטובר גרם לכם לחשוש שבפעם הבאה זה יכול לקרות אצלכם בסלון?
"ברור. כשהגיעו הידיעות באותו בוקר מהדרום, סגרתי את התריסים. הבית שלנו נמצא 300 מטר מגדר הגבול עם לבנון, בשכונה חדשה הכי צפונית בשלומי. יש בתים שהגדר היא ממש החצר האחורית של הבית שלהם. זה העלה מחשבות שזה יכול להיות אצלנו וטרף לנו את כל הקלפים מחדש. אני בן אדם שורשי, מחוברת מאוד למדינה, גדלתי כשהצבא שומר לי על הבית, אבל בעקבות ה- 7 באוקטובר הרבה דברים התערערו".
יש לכם מחשבות להישאר במרכז ולא לחזור לשלומי?
"אנחנו בוחרים כרגע לא לקבל החלטה. ברגע שנצטרך לקבל החלטה, נגיע להחלטה מושכלת. המון רגשות מעורבים כי הבית שלנו הוא בשלומי, אבל כבר יש לנו חיים חדשים כאן והבת שלי נכנסה לתיכון. יש הרבה פרמטרים שצריכים לשקול כמו למשל יוקר המחיה במרכז לעומת הצפון ועוד דברים שניתן עליהם את הדעת בבוא העת".
אז כשמתחילים הדיבורים על הסדרה את לא אופטימית שתושבי הצפון יחזרו בקרוב?
"ממש לא. לפי הלך הרוח שאני מקבלת תושבי הצפון לא יחזרו במהרה אלא אם יידעו שיש להם ביטחון מלא. אנשים פונו מהבתים והעסקים וזה הפיל כל כך הרבה אנשים. יש המון אנשים שזה הפיל אותם לגמרי. אנשים בלי ביטחון מלא לא יחזרו. אני מכירה המון בעלי עסקים שקרסו ועד היום לא מצליחים לעמוד על הרגליים. לא לכל אחד יש את המשפחה התומכת הזאת שיכולה לבא ולהושיט לך יד. אני אומרת בהגינות, לנו התמזל מזלנו אבל לא לכולם יש את המזל הזה ולצערי לרוב אין".
תגובות