"אני הפכתי לנכה בשנת 1997", מספרת דליה אטל, תושבת העיר הפעילה במאבק הנכים, "עבדתי בבית אבות ברעננה, בעבודה פיזית עם חולים מרותקים ואחרי 20 שנות עבודה הפכתי להיות נכה עקב שחיקה. עברתי ניתוח בעמוד שדרה כי היו לי שלוש פריצות דיסק. בהמשך גם התחלתי לסבול מבעיות במפרקים, עברתי החלפת מפרק ברך והייתי בשיקום בבית לוינשטיין".
למאבק הנכים הגיעה אטל לפני כארבע שנים. לפני שהצטרפה היא קראה ולמדה את הנושא ונהגה לפרסם פוסטים בפייסבוק על המצוקה האישית שלה. כשמנהלי המאבק ראו את פרסומיה הם החליטו לצרף אותה לצוות הניהול. בהפגנות עצמן היא בעיקר עושה הסברה ומהדעה הציבורית והביקורת שהמאבק מקבל בחודש האחרון היא לא מתרגשת. "עד שחסמנו כבישים התקשורת לא סיקרה את ההפגנות שלנו. היינו בבית של משה כחלון, דוד ביטן ומול ביתו של ראש הממשלה וכלום. רק כשהתחילו החסימות התחילו לדבר עלינו. חלק גדול מהציבור תומך בנו. ניר קריסטל, חבר מועצת העיר רעננה פתח עצומה עליה חתמו כבר כ-14,500 אנשים. ואני רוצה שידע שאני אישית מודה לו". את המימון למחאות, כמו גם לדוחו"ת שקיבלו במהלכן, קיבלו הנכים מתורמים אנונימיים. "זה לא כסף של הנכים, לנו אין כסף", היא אומרת, "אנשים בקושי מרטיבים את הפה כי אין לנו כסף למים. בקושי כריך יש לנו".
ההסכם שנחתם באחרונה בין יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, ואלכס פרידמן מארגון "נכה, לא חצי בן אדם" אמור היה לעצור את המאבק ולספק את צרכיהם של הנכים. "ההסכם ממש לא עוזר לי", אומרת אטל, "עשו בדיוק ההפך ממה שביקשנו. אנחנו ביקשנו שהקצבה תחולק שווה בשווה בין הנכים, כי אף אחד לא מקבל את הקצבה בגלל המגבלה הרפואית שלו, אלא בגלל חוק שכר מינימום. אנחנו חיים מ-50% משכר המינימום. כבר שנים שבחגים ושבתות אני לא בבית שלי, כל שבת וחג אני מתארחת, ואני לא מרוצה מזה שמארחים אותי אבל אין לי ברירה כי אני לא יכולה לקנות אוכל. כשאנחנו מדברים על קשיים אנחנו מדברים על הקושי להתקיים מקצבת נכות זעומה, כשאתה כל הזמן עסוק בלהתחשבן. אני נטולת שמחת חיים, אין לי מצב רוח. כשאני יוצאת לפעילות אני משחקת תפקיד כפול, מצד אחד אני עוזרת לאחרים, אבל בכלל לא פתרתי את הבעיה שלי".
ההסכם שנחתם עוסק בין היתר בהצמדת קצבאות הנכות לשכר המינימום או השכר הממוצע במשק. בנוסף תיקן ההסכם את הסכום המקסימלי אותו יוכלו הנכים להרוויח ומבלי שתפגע קצבתם ל-4,200 שקלים והקצבה תשולם בארבע פעימות. תהיה גם תוספת של 500 שקלים לשכר דירה לזכאים. אולם, בשורה התחתונה מדובר בסך הכול בתוספת של כ-350 שקלים החל מינואר 2018 (פעימה ראשונה). "ההסכם לא מוצדק", אומרת אטל, "וגם הפעימות שמעלות את הקצבה בצורה הדרגתית לא טובות לכולנו. אנחנו חמישה ארגוני נכים ואני חושבת שאם היינו בארגון אחד היינו יותר חזקים. אני רוצה להגיד למי שישב בחתימת ההסכם שאני מאוד כועסת עליהם שהסכימו לקבל את ההסכם הזה".
לטענת אטל גם קבלת הקצבאות בארבע פעימות עושה להם עוול שכן כבר 16 שנים שהקצבאות לא עלו ועל הנכים נגזרו חיים במצוקה כלכלית קשה. "עשינו כל כך הרבה הפגנות, צעקנו כל כך הרבה צעקות, יש כל כך הרבה מרירות מאנשים וסיפורים קשים. היינו צריכים להוציא את המקסימום ולא את המינימום. בשורה התחתונה, רק כ-40% מהנכים ייהנו מההסכם הזה, כיוון שנוצרת חלוקה לפיה הנכים בעלי פחות מ-74% נכות יקבלו הרבה פחות מאלו עם יותר מ74% (ובהתאם לקריטריונים נוספים). אם היינו מאוחדים כל זה לא היה קורה. אנחנו לא נפסיק, ההפך, זה הולך להחריף. אנחנו דורשים שכר מינימום שווה לכולם, ובלי פעימות. אנחנו מספיק היינו במצוקה, אנחנו מבקשים לצאת מהמצוקה. אנחנו רוצים לחיות בכבוד, אנחנו לא רוצים שירחמו עלינו, אנחנו לא מסכנים ולא בחרנו להפוך לנכים".
לחתימה על העצומה להשוואת קצבאות הנכים לשכר המינימום – https://www.atzuma.co.il/lemaanhanachim
תגובות