היא רק בת 18, אבל כבר עברה לא מעט תהפוכות בחייה. נוי בנעים מרעננה כבר השיקה השבוע סינגל בכורה, למרות גילה הצעיר. "צמרמורות" קוראים לסינגל שהלחינו וכתבו רובי פאייר ואלי חולי. שם השיר לוכד בתוכו סיפור חיים לא פשוט של מי שעלתה לארץ בגיל 13 הישר מניו ג'רזי בארצות הברית לרעננה. אביה של נוי נשאר מעבר לים, הקשר ביניהם הפך טרנס אטלנטי, והיא התמודדה כאן עם חרם חברתי לא פשוט בכלל.
הזמרת הצעירה, שצפויה להתגייס לצה"ל בעוד חודשיים, מספרת על השיר והנסיבות שהובילו אליו: "השיר מדבר על אהבה מרחוק, זה מה שחוויתי מהמשפחה בילדותי. לא התראיתי עם אמא שלי שנתיים כילדה, ואבא שלי עובד כיום חצי שנה בחו"ל וחצי שנה בארץ. המשפט מהשיר – 'היום כמעט לא מתראים והחיים שלי ימשיכו גם לבד', מדייק את התחושות שלי".
להאזנה לשיר צמרמורות היכנסו כאן
חמש שנים אחורה, התמודדה נוי חרם חברתי לא פשוט, עם כניסתה לשכבה בחטיבת הביניים. בדיעבד, מה שהציל אותה היה חיידק הבמה. היא הלכה ללמוד משחק ב'בית צבי' ומאז היא לא מביטה לאחור. כמי שהגיעה עם רקע אומנותי מכובד, היה זה אך טבעי שייווצר החיבור עם בית הספר למשחק.
כאמור, בעוד חודשיים נוי מתגייסת לצה"ל, אך היא לא מתכוונת לתת לשירות הצבאי לעצור את הקריירה שלה. "אני אעשה יומיות, כך שחד משמעית הכל הולך להמשיך. מצפה לי עבודה קשה ותמיד יהיו עליות וירידות".
מתי נדבק בחיידק האומנותי?
"בכיתה א' בארצות הברית למדתי פיתוח קול יחד עם פסנתר וכינור, זה נמשך כשהופעתי בתיאטרונים ברחבי ניו ג'רזי וגם הייתי מעודדת, כך שהרגשתי בנוח מול קהל. כשעליתי לארץ למדתי משחק ב'בית צבי' כדי לעשות קריירה פה בישראל".
משחק או שירה? מה את מעדיפה?
"המשחק תמיד היה בי, אבל השירה זה משהו שיותר בוער בי".
איך חווית את ההתאקלמות בארץ?
"וואו, מאוד קשה. זה היה בגיל ההתבגרות, ישר לחטיבה, לתרבות ושפה חדשות. זה היה מאוד לא פשוט, אחרי שהייתי מאוד מחוברת להכל בניו ג'רזי. שנה אחרי המעבר לארץ עברתי חרם חברתי".
כאשר נוי בנעים מספרת על תקופת החרם, היא מתארת קושי גדול ותקופה מורכבת ומטלטלת, אך עם זאת, בזכות המשחק והשירה, לצד נחישותה לראות את החיובי, היא שרדה את התופת החברתית. "כולם הכירו אחד את השני כבר מבית ספר יסודי", מספרת נוי, "התחברתי לכמה בנות בכיתה, כנראה שהן לא אהבו שבאה מישהי חדשה, ואז עשו עליי חרם במשך שלושה חודשים. משם ברחתי לבית הספר למשחק בית צבי, זה היה המפלט שלי, מה שהציל אותי. אחרי שלושת חודשי החרם, אותן בנות באו והתנצלו, הן ראו שזה לא שאני נותנת לזה להפיל אותי. אני גם הבנתי שזה לא בגלל שעשיתי משהו לא טוב, אולי זה נבע מקנאה", היא נזכרת.
מאיפה הביטחון בתקופה כה רגישה לעלות על הבמה?
"אני פשוט בן אדם שלא מוותר לעצמו, אפילו שכמה אנשים לא התחברו אליי. זה גם מה שעשיתי מאז שהייתי קטנה, אז הכוחות הם מהבית".
את חושבת שהחרם תרם לך?
"בעקבות החרם הלכתי למקום שבו אני מרגישה בבית – לבמה. שם, על הבמה, ובשיעורי המוזיקה עם הפסנתר כשהייתי מנגנת לכולם, הרגשתי הכי בבית והכי שייכת. הרגשה שלא הרגשתי לפני כן בגלל המעבר לארץ והחרם. כשהיינו מעלים הופעות, זו הייתה הרגשה של – לא אכפת לי מה הבנות בכיתה חושבות עלי, כי אני יודעת מה אני רוצה עכשיו – להופיע".
"כמה חודשים אחרי החרם פניתי לאותן בנות, הסתכלתי להן בעיניים ואמרתי להן שאולי הן ניסו להפיל אותי, להשפיל, ולגרום לי לא לחייך, אבל הן כשלו"
באופן מסוים, את מודה אולי על החרם?
"חרם בגיל ההתבגרות זה משהו לא פשוט, כאשר בנוסף לזה הייתי גם עולה חדשה. להיכנס לכיתה מבלי שאף אחד מדבר איתך, זו הרגשה נוראית. אבל כן, עד כמה שקשה לי לחשוב על אותה תקופה, אני גם כל כך מודה לאותם אנשים, שזה טיפה מצחיק. החרם רק חידד לי את המטרה שלי ואת האהבה שלי לעולם המוזיקה. בזכותם אני נמצאת איפה שאני היום, בזכותם הבנתי שאני שייכת לבמה".
שמרת על קשר עם אותן בנות?
"לא. הבנתי שהמעגל שאני צריכה להקיף את עצמי בו חייב לכלול אנשים שלצדי, ולא נגדי. מה שכן, 'בית צבי' נתן לי להתבגר עוד טיפה, כי בכל זאת הייתי ילדה בת 13 עם ילדים בקבוצה בגילי 16-17. אז כמה חודשים אחרי החרם פניתי לאותן בנות, הסתכלתי להן בעיניים ואמרתי להן שאולי הן ניסו להפיל אותי, להשפיל, ולגרום לי לא לחייך, אבל הן כשלו. משם הסתובבתי והלכתי להתחבר לבנות אחרות מהשכבה".
רוצים להישאר מעודכנים?
לאן את חולמת להגיע?
"מעבר להופעה על הבמות הכי גדולות בארץ, אני מקווה להופיע בחו"ל, אבל החלום הכי גדול שלי הוא קודם כל כאן, בארץ שלנו, לשיר בשפת האם שלי לקהל הישראלי. ויותר מזה, החלום שלי הוא לעזור לאנשים דרך המוזיקה והסיפור שאני מספרת דרכו. אם אני יודעת שאני עוזרת לנער/נערה אחת בגילי בכל מכשול שלהם בחיים, זה שווה הכל, זה מה שיספק אותי".
איזה מסר תרצי להעביר לאותם נערים ונערות שמתמודדים עם חרם חברתי?
"חשוב להבין שזה נובע ממקום של קנאה או חוסר ביטחון עצמי של אותם ילדים, שבוחרים לעשות חרם. מאתגר יותר לראות את זה כשאתה בתוך החרם עצמו, אבל בדיעבד אתה מבין שזה באמת זה. אז תחייכו ותראו להם שאתם יותר חזקים מהפחדים האישיים שלהם! לא לתת לאותו אדם להפיל אתכם ולחשוב אחרת לגבי עצמכם, כי כל אחד מיוחד בפני עצמו".
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
תגובות