הפרדסים, הגולות, המורות, הווימפי והגלידה: כך למדו בכפר סבא לפני שנים

כך היינו, פרויקט מיוחד: ארבעה תושבים כותבים על ימי בית הספר העליזים שלהם

שרונה לימן. צילום: עזרא לוי

היינו כיתה יחידה בשכבה, היינו מלכי בית הספר: שרונה לימן, מדריכת טיולים, נזכרת בבית הספר החדש ובמורה למולדת שהחדירה בה את אהבת הארץ

נולדתי בכפר סבא ב-1970. נולדתי לאחר שהוכרזה לעיר וכבר לא נחשבה למושבה. ובכל זאת, כל יום בדרך לגן חובה חציתי פרדס. ולא בשוליים – ממש במרכז – מול בניין העירייה. בעיר של ילדותי בבית לידי היה גם לול תרנגולות פעיל.
בכיתות א-ד למדתי באוסישקין. כדי להגיע לבית הספר הייתי צריכה לחצות את רחוב ויצמן. בשנים ההן זה לא היה כל כך נורא. היה לי תיק עור אדום עם ברזלים בפינות, שלא ברור לי איך נכנס הכל לתוכו.
אני זוכרת שבשנים ההן פתאום קפץ מספר הילדים בעיר, ובבת אחת נפתחו הרבה בתי ספר חדשים, כמו בית ספר גולדה מאיר למשל. זכיתי להיות במחזור א' של גולדה. היינו כיתה יחידה בשכבה, והיינו מלכי בית הספר במשך שנתיים, בכיתות ה ו-ו'. היה ממש נחמד לעבור לבית ספר "חדש מהניילון" לאחר 4 שנים בבית הספר הוותיק ביותר. כדי לא ליצור 2 כיתות קטנות היינו 42 בכיתה – סרדינים במלוא מובן המילה. והמחנכת בכיתה ו' היתה אמא של אחד התלמידים. אני לא יודעת אם היום היו מאשרים תנאים כאילו. מי שהשפיעה עלי יותר מכל היתה המחנכת שלי בכיתה ה', מרים שרוני. היא לימדה אותנו מולדת, והחדירה בי את האהבה למפות ולנופי הארץ. בהחלט ניתן לומר שהיא עיצבה חלק גדול מחיי, שהרי גם בזכותה, מלבד החינוך בבית מההורים, הפכתי למורת דרך ומדריכת טיולים.
בשנים ההן נכנסנו לתנועת הנוער. רוב ילדי "כפר סבא האדומה" (כפר סבא של מפא"י) הלכו כמובן מאליו לנוער העובד והלומד, שהיה אימפריה. הקן עלה על גדותיו והיה צורך למצוא מקום לקן חדש. הצופים אז רק התחילו בכפר סבא והיו הרבה יותר קטנים. ולשומר הצעיר הלכו בעיקר ילדי "בן גוריון" כי זה היה הכי קרוב להם. חלק עצום מילדי העיר היו בתנועה, ולכן כמעט ולא היו חוגים בימי שלישי. אחרי הפעולה תמיד הלכנו יחד לקנות גלידה או פלאפל. היינו יורדים מהקן לצומת ויצמן/ רוטשילד והיינו אומרים שאנחנו "הולכים למושבה". לא היה לנו מושג מה אנחנו אומרים, כי הרי נולדנו כבר בעיר, אבל זה היה שם האזור במרחב מפינגווין ועד השוק.
אני זוכרת שהאינטגרציה הייתה קשה שלי כשעליתי לחטיבת שז"ר, אבל בתיכון היתה לי שוב הזכות לעבור לבניין חדש. תיכון כצנלסון הוותיק עזב את משכנו ברחוב מולדת/גלר, ועבר למקומו הנוכחי ברחוב אז"ר. מאוד נהניתי מהחצרות הפנימיות ומבנה בית הספר. בכיתה י' היה ניסיון לבנות "כיתת כשרונות", שבה היו מרוכזים נגנים, רקדנים, זמרים וכו'. עד היום לא ברור לי איך נכנסתי לכיתה זו, אך אני מאוד שמחה שזה קרה. המחנכת הייתה סימה רולניק האגדית, והכיתה היתה פשוט כיפית ומהנה.
הזיכרון החזק ביותר מכיתות יא-יב הוא הפחד מהמורה למתמטיקה מרקוביץ'. הוא הטיל את אימתו בכיתה, ורק בשיעור שלו הייתי מתכווצת ומתפללת שלא יראה אותי. בכל שאר המקצועות המשכתי לקבל 90-100, ורק אצלו ירדתי ל-70. בדיעבד – זה ממש לא משנה. הציון הזה הספיק בהחלט להגיע לאן שרציתי – מורת דרך כפר סבאית.
# שרונה לימן מתגוררת בכפר סבא, בת 47, מדריכת טיולים ואם לשני ילדים.

חזרנו נרגשים עם השקיות של הכסף: רביד אלבו נזכרת בניצחון של נבחרת בית ספר ברנר באליפות ההתעמלות של כפר סבא ובהתרמה הראשונה

נולדתי וגדלתי בכפר סבא. למדתי בבית הספר היסודי "ברנר", בחטיבת הביניים "שרת", ובתיכון "אורט שפירא". כילדה הייתי סוג של "ילדת טבע". הייתי מטיילת הרבה בפרדסים ובשדות שהיו בעיר ואפילו בניתי לי מחנה על עץ. יום יום בדרכי לבית הספר הייתי מחלקת את הכריך שאמא הכינה לי לבית הספר לחתולים ולכלבים עזובים ברחוב וכשהייתי חוזרת הביתה הייתי מביאה כלבים או חתולים שהייתי מוצאת ברחוב, מקלחת, מאכילה ומשחררת בחזרה. הראש שלי היה עסוק כל הזמן בבעליי חיים ובספורט, והלימודים שיעממו אותי והרגשתי לא שייכת למסגרת בית ספר. הרגשתי שמכריחים אותי ללכת לשם.
לשמחתי, היום קיימים בתי ספר דמוקרטיים, וגם אחד בכפר סבא, שאני בטוחה שאם היו קיימים בילדותי אז הייתי מוצאת את הפינה השקטה והשלווה שלי בהם, ובטח הייתי מצליחה להפיק מעצמי הרבה יותר מבחינת לימודים ומבחינת חוויות חיוביות כתלמידה. בילדותי הייתי מתעמלת קרקע ומכשירים ב"הפועל" שלימים הפך ל"ספרטא". מאוד אהבתי ללכת לחוג הזה והייתי ממש מחכה ומצפה לימים של החוג. כל עץ, כל עמוד וכל מדרכה או חומה היו הופכים בשבילי לאטרקציה ספורטיבית. כשהייתי בכיתה ה' היתה תחרות של התעמלות קרקע ומכשירים בין בתי הספר בעיר, אני הייתי בין המתעמלות בקבוצה התחרותית, היינו בחזרות יום יום במשך כמה שבועות. הקבוצה שלנו ניצחה ובית הספר שלנו ברנר זכה במקום הראשון, מה שזכור לי עד היום כחוויה מרגשת וזיכרון מתוק. כשסיימנו את בית הספר היסודי ערכו לנו מסיבת סיום מהממת ומושקעת, היה קשה להיפרד אבל נוכחנו שכל סוף הוא התחלה חדשה. הגעתי לחטיבת שרת, הכרתי חברות חדשות ולשמחתי פגשתי גם שם את חוג התעמלות הקרקע ומכשירים במסגרת בית ספר. שם גם הכרתי את חברתי אלינה שעד היום אנחנו חברות טובות. כתלמידה, הייתי ממוצעת. התנדנדתי בין הקבצות א' ו-ב' במתמטיקה ואנגלית. בחטיבת הביניים נחשפתי בפעם הראשונה לנושא של "התרמות". אני זוכרת שחילקו אותנו לזוגות ונתנו לנו פנקס קבלות עם 3 סכומים שונים של כסף וחילקו אותנו לאזורי התרמה. חזרנו נרגשים עם השקיות של הכסף שהצלחנו להתרים וזה חרט אצלי בלב את חשיבות התרומה והסיפוק מזה.
בחטיבה אהבתי בעיקר את סוף יום הלימודים כשהיינו הולכים כל החבר'ה לקיוסק של ויקטור וחנה, אוכלים פלאפל ומלא ממתקים, צוחקים ומספרים חוויות ואח"כ מתפזרים לאוטובוסים הביתה. בשעות הערב היינו מתאספים בקניון ערים המון חבר'ה מכל החטיבות והתיכונים בעיר ונשארים עד השעות הקטנות של הלילה.
כשהגעתי לתיכון "אורט שפירא" התחלתי ללמוד במגמה של מנהל, הנהלת חשבונות ומזכירות. מקצועות שמאוד שיעממו אותי וגרמו לי לשבת בכיתה, לא לתפקד ולא לשתף פעולה בשיעורים. היתה לי מחנכת מדהימה בשם נורית גולן שהחליטה שיש לי פוטנציאל להצליח ופשוט נלחמה בי ועבורי וגרמה לכך שאסיים את התיכון בהצלחה ואת זה לא אשכח לה לעולם. לפני 3 שנים ערכו לנו מסיבה שכבתית, שבה התראינו כולם אחרי 22 שנים. בערב הזה חידשתי קשר עם חברתי גליה שלמדה איתי גם בתיכון וגם בחטיבה. זה היה ערב מרגש במיוחד ומה שבטוח, אותו לעולם כולנו לא נשכח.
# רביד אלבו, בת 43, תושבת כפר סבא. מטפלת בבעלי חיים שהיא אוספת ומשקמת לאחר שעברו הזנחה או התעללות בחווה שהיא שוכרת ברעננה נוסף לעבודתה כקופאית.

גיא בורדה

אני זוכר אותנו משחקים בהפסקות בחצר בית הספר גולות וגוגואים: גיא בורדה נזכר במורה יהודית, בברזלים בשכונת עליה, וב"ווימפי", המיתולוגי

אני כפר סבאי מלידה ומתגורר עד היום בכפר סבא. למדתי בילדותי בבית ספר יסודי "בן גוריון", בחטיבת ביניים "יגאל אלון" ובתיכון "אורט שפירא". הייתי ילד קצת ביישן ואפילו "חנון" במידה מסוימת.
היו לי בייבי פייס ויכול להיות שזו אחת הסיבות שהייתי מקובל בחברה. בכיתה א' בבית ספר בן גוריון המורה יהודית היתה המחנכת שלי ומאוד אהבתי אותה. בהמשך החליפה אותה מיכל. לפני כשנה וחצי עשינו מפגש כיתה ואפילו המורה מיכל הגיעה מרחוק. היה מאוד מרגש.
אני זוכר אותנו משחקים בהפסקות בחצר בית הספר גולות וגוגואים שהיו בין המשחקים הכי נפוצים בתקופה ההיא, עוד הרבה לפני הטלפונים החכמים. פעם, בימי שישי, עוד כשהיו רק טלפונים של בזק בבית היינו מתקשרים אחד לשני וקובעים להיפגש בערב על הברזלים בכניסה לשכונת עלייה ועל ויצמן פינת סוקולוב ליד ה"ווימפי", מסעדת ההמבורגרים המיתולוגית. בכל קיץ היינו הולכים לאכול גם בגלידת "פינגווין" המיתולוגית.
אני זוכר שמסביב לבית ספר עוד היו פרדסים, שם היו יוצאים איתנו לסיור של קטיף פירות הדר וחמציצים. בתור תלמיד הצטיינתי בשיעורי ספורט ובעיקר בתחרות ריצה ל־60 מטר במדרכה מחוץ לשער בית הספר. עד היום אני זוכר שהגעתי מקום שני אחרי אודי לוין, בן כיתתי שהיה מהיר ממני ועדיין נשאר ספורטאי מצטיין וחבר טוב.
בכיתה ו' היו מסיבות כיתה, עם הרבה מוזיקת משנות ה-80, היינו רוקדים דאנס ו"סלואו". לא אשכח גם את המשחקים שהיינו משחקים, נר שצריך להכניס לבקבוק, צלחת עם הרבה קמח שמסתתרת בתוכה הפתעה ומשחקים רבים אחרים. בכיתה ו' הייתי מפקד משמרות הזהב.
בכפר סבא של פעם כולם הכירו את כולם לטוב ולרע. היינו עיר קטנה שהיה בה את מרכז העיר וכמה שכונות מסביב. לא היו קניונים והיה רק את "מרכז אהרוני". היה את קפה קפולסקי ולא היה קופיקס. היה אפשר לקנות מסטיק עגול או בזוקה בגרושים וארטיק בשקל.
אני זוכר שבתור ילד הייתי גאה בזה שאני כפר סבאי וגר בעיר שנחשבה לאחת הערים הטובות בארץ. בחטיבת ביניים למדתי ביגאל אלון ובתיכון למדתי באורט שפירא מכניקה עדינה ושרטוט. הייתי תלמיד טוב, לא טוב מדי. אני זוכר שבחטיבה היינו משחקים בייסבול במגרש דשא ליד מסלול הריצה שהיה מאחורי אולם הספורט. המעבר מהחטיבה לתיכון היה לי קשה. לא הצלחתי להתקבל לתיכונים המובילים אז בכפר סבא, גלילי וכצנלסון, מה שאכזב אותי במידה מסוימת. למדתי באורט מקצועות כמו של פעם, כמו ריתוח וחריטה שאני בספק היום אם הם קיימים.
אני מאחל לכל תלמידי העיר שנת לימודים מוצלחת ופוריה עם הרבה הישגים ולא פחות חשוב מכך, להיזהר בדרכים.
# גיא בורדה (43) הוא פעיל חברתי, תושב העיר ומנהל קבוצת הפייסבוק הפופולרית "פאפות כפר סבא". הוא נשוי ואב לשתי בנות. עובד במד"א במרחב ירקון כנהג וחובש.

הדר לביא

זכיתי ללמוד במגמת מוזיקה בתיכון כצנלסון, זו היתה חוויה מדהימה: הדר לביא נזכרת במגמות שבחרה ובמורות המצוינות שליוו אותה

לפני כמה חודשים התקשר אלי מישהו בענייני מרכז העיר. כמה דקות לתוך השיחה הבנו שלמדנו באותה שכבת גיל. שנינו מאוד הופתענו שלא הכרנו אחד את השניה בילדות.
למי שקורא מהצד זה נשמע סביר, אבל לנו שגדלנו והתחנכנו בכפר-סבא – זה מרגיש חריג. למדתי בבי"ס "ארן" ב"בן-צבי" ובתיכון "כצנלסון". מנקודת מבט של היום, הערך המשמעותי ביותר שנתנה לי מערכת החינוך הכפר סבאית היא הקהילתיות, החיבור לאחרים, תחושת ההיכרות והקירבה לאחר גם אם אנחנו לא מכירים. מעבר לזה, הערבוב בין בתי ספר בחטיבת הביניים ובתיכון איפשר לי להכיר חברים מהצד השני של העיר שהפכו לחברי נפש. אלו חברים שהם חלק יקר מחיי עד היום.
כמובן שמנקודת המבט של תלמידה זה לא היה נראה ככה. הייתי עסוקה בלימודים, בהדרכה במד"צים, בעשייה חברתית במועצת הנוער וכמובן – עם חברים. אני זוכרת שהרגשתי שהכל פתוח בפני. זכיתי ללמוד במגמת מוזיקה בתיכון כצנלסון, זו היתה חוויה מדהימה שנתנה כלים משמעותיים לכל החיים. בחרתי להרחיב פיזיקה, אתגר מעניין שאני שמחה שהתמודדתי איתו. גם ממנו למדתי המון. בעיקר, את החשיבות של להשקיע ולתת מעצמך כל מה שאת יכולה בכל תחום שאת בוחרת לעסוק בו (גם ובעיקר אם אלו כמה תחומים בבת אחת). באופן כללי, אני חושבת שלמדתי יותר מעצם הבחירות וההתמודדויות מאשר מחומר הלימוד עצמו. בעידן של היום, שהידע זמין ונפוץ בקלות, אני חושבת שזה הערך הפדגוגי הגבוה של מערכות החינוך שלנו: תחושת המסוגלות, קבלת החלטות ואחריות אישית.
נקודת זכות נוספת של מערכת החינוך בעיר הם המורים והמורות שלנו. זכיתי ללמוד ממורות מצוינות, חלקן בחיי עד היום כמו שלומית ריב, סימה רולניק, רזיה יפה, דרורית נדר, ולילי הררי. הן לא רק הקנו ידע, אלא לימדו ערכים, נתנו דוגמה, "ראו" אותי כשהיה צריך ונתנו לי חופש וכלים לפרוח בכל זמן נתון.
אני מלאת הכרה ותודה שזכיתי ללמוד במערכת החינוך הכפר סבאית על גווניה השונים. מאחלת לתלמידים, להורים ולמורים שחווים אותה עכשיו הצלחה והנאה רבה!

# הדר לביא מתגוררת בכפר סבא, נשואה ואם לילד. היא יו"ר ועד מרכז העיר, יו"ר מועצת נשים כפר סבא.