כך פספסנו את יום האישה | הטור של ליאת קמחי

פספסנו.
פספסנו את המהות האמיתית של יום האישה.
לקים וסבונים זה ממש נחמד, גם סטיילינג וסטנדאפ. אני בעד. אבל שלא נשלה את עצמנו. זאת לא המהות. זוהי מסכה שקל לנו ללבוש. כדי לא לראות.
ולהתעלם. להתעלם ממעמד הנשים במדינה. כי כולנו, נשים, גברים, ילדים, ילדות ותינוקות, משלמים מחירים כבדים על כך שמעמד הנשים אינו זהה למעמד הגברים.

ביום האישה אנחנו צריכות וצריכים לעצור ולראות מה עוד חסר, מה עוד צריך להיעשות כדי לייתר את היום הזה. כדי שבשנה הבאה, או עוד שנתיים או עשר, נשאל בפליאה גמורה ‘יום האישה? למה?’ וזה ייראה לנו מוזר שפעם, בשנת 2020 היינו צריכים יום כזה כדי לזכור שאסור לגברים להפעיל אלימות כלפי נשים, שלגברים ונשים צריך לשלם אותו הדבר עבור אותה העבודה, שאישה היא בת אדם ממש כמו גבר ולא איזו אובייקט או חפץ שמותר להשפיל או להחפיץ או לנצל או להטריד.

ואז נצחק, איך חיו פה פעם אנשים שחשבו אחרת, והתנהגו אחרת והרשו לעצמם. ונגיד ‘איזה פרימיטיביים’ אלו שחשבו שמותר לפגוע באישה בגלל שהיא אישה.
וכל הרוצחים הנתעבים והאנסים ועברייני המין הדוחים והמעסיקים השוביניסטיים כבר לא יהיו קיימים יותר. כי הם ישתייכו להיסטוריה של המין האנושי.

ואנחנו הנשים, ננהל את המדינה ואת העולם, ביחד עם הגברים, ממש כאילו היינו מחצית מהאוכלוסייה. והטור הזה יהיה מיותר.
אבל בינתיים, כדי שזה באמת יקרה, אנחנו צריכות וצריכים לנצל ימים כאלו לעשייה. כדי להשפיע. כדי לשנות. לא בגלל שהגברים פחותים חלילה, ולא בגלל שאנחנו עליונות. כי אנחנו יכולות. ויש בנו כל כך הרבה. ואנחנו כחברה מפסידים מחוסר השוויון בין המינים.

התינוקת שבוכה כשהיא על אבא כי היא רגילה רק לאמא בחופשת הלידה.
הילד שמחכה שאבא שלו יחזור מהעבודה.
הילדה שרצתה לחוג כדורסל ואמרו לה שאי אפשר כי היא בת.
הנערה שבכל פעם שחוזרת מחברה מפחדת ללכת לבד בחושך.
הנער שרוצה לבכות כי נפגע, אבל לא יכול כי הוא צריך להיות גבר וגברים לא בוכים.
האמא שרוצה לפתח את קריירה אבל לא יכולה כי כל הריון וכל חופשת לידה מעכבים אותה יותר.
ואבא שהיה רוצה להוריד קצת אחוזי משרה כדי להיות יותר בבית, אבל אשתו מרוויחה רק 67 אחוז ממה שהוא מרוויח.

ואלו רק הסיפורים ה”קטנים”, היומיומיים של כולנו. ומה עם הסיפורים הגדולים, שבהם כולנו מפסידים כי אין ייצוג שווה בחברות ציבוריות, דירקטוריונים, מועצות העיר ובממשלה? ומה עם האסונות הנוראיים כמו שראינו בשבוע שעבר שרק מהמחשבה עליהם אני מתחילה לדמוע…

אז כן, פרחים זה כיף גדול. אבל בבקשה אל תשכחו את העיקר.

ליאת קמחי

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו