החלטתי לבחור מחדש, בעצמי: הטור של חנה בית הלחמי

החלטתי לבחור. עזבו את הבחירות המיותרות הללו, בהן לא משנה איזה פתק אשלשל לקלפי – כל עוד זה יהיה הפתק של הגוש. שם, בטוח שאתייצב בקלפי מספר 53 ואמלא את חובתי האזרחית, כי אין לטעמי שום דבר חשוב יותר מלהעיף מהזירה הפוליטית את כל המושחתים והמושחתות ולהעמיד עלינו שלטון סביר בדרך הארץ וברף המוסרי והסולידרי שלו. החלטתי לבחור מחדש ב…עצמי.

אחרי שנים של הכפפת הקריירה (המאוד מוצלחת שלי, טפו טפו טפו) לגידול ילדים וניהול המשפחה, מה שהשפיע באופן ישיר על עומק הכיס, החלטתי לבחור במה שבאמת חשוב לקידום מושגים כמו לילות שקטים של שינה עמוקה, והזדקנות בכבוד: כסף. בשנתיים האחרונות אני מתעדפת, חד משמעית וללא שמץ של היסוס, את העבודות והפרויקטים הרווחיים, גם אם פרויקטים בעלי חשיבות ערכית נשארים מאחור. למה? כי אני מחויבת לכמה ערכים, שאיכשהו נשים משאירות מאחור: לכלכל את עצמי טוב, לא להיות לנטל בזקנתי, לבחור בכסף כערך מהותי שנועד לאפשר לי להיות אזרחית טובה, עצמאית, ריבונית ומועילה יותר.

איך זה קשור לבחירות, שבאות עלינו השבוע לרעה? אסביר לכם/ן. אני עצמאית כבר 22 שנים. הסיבה בזכותה הפכתי לעצמאית, ועברתי משכר מפנק, רכב נאה ואינספור טיסות בעולם לעבודה משולחן המטבח, הייתה היותי אישה. ההחלטה להפוך לעצמאית היתה ההחלטה הטובה ביותר שיכולתי אז לקחת, על מנת לא לעבור "שינמוך" משמעותי בתכנים והתחומים המקצועיים שאני חולשת עליהם. מה שלא ידעתי אז, זה שמעמדי התעסוקתי מעצם היותי עצמאית, יהיה של מדרך הרגליים של הכלכלה והממשלה הישראלית. זו שמשלמת המון ביטוח לאומי ולא מקבלת חופשת לידה או דמי אבטלה בעתות משבר או כל מה ששכירים ושכירות מקבלים/ות. של זו שמשלמת מיסים אבל אין לה הרבה הגנות מן החוק, שאת מנגנוניו היא מממנת. של זו שתמיד תהיה אזרחית סוג ב' במערכות הכלכליות שאמורות לשרת אותה, גם אם תכניס עשרות אלפי שקלים לחודש, כי אין לה שכר קטן שנכנס בקביעות בכל תשיעי בחודש לחשבון הבנק.

היעדר הסולידריות במדיניות הכלכלית ויישומיה כלפי מגזר העצמאיות והעצמאים, נובעת מגישה קפיטליסטית חזירית, כוחנית ואלימה של שלטון מושחת כלפי אזרחיו. כן, זה השלטון, שחובה על כל אזרח/ית מוסרי/ת להצביע, כדי להחליף ולהשפיע. לדוגמה, בדיוק לפני שבאתי לכתוב את הטור הזה, שמעתי את ההתבטאות הסוציופטית והקפיטליסטית-חזירית של חברת הכנסת לשעבר שרן השכל מהליכוד, בעד סגירת מפעלים בפריפריה, ושהעובדים ייסעו לתל אביב לשטוף כלים. איך הם ייסעו? בתחבורה הציבורית, שהממשלות בראשות מפלגתה לא פיתחה?

היחס האינסטרומנטלי הזה לבני ובנות אדם בכלל ולנשים ולפריפריה (ולפלסטינים, needless to say) בפרט, מזעזע בעיני. מכל הבחירות שלי בחיים, את זו שהפכה אותי לעצמאית אני דווקא די מחבבת, אבל את מה שלמדתי על מדיניות כלכלית ועל הממשלות שניהלו אותה – פחות. הרבה פחות. המשמעות שלה היא, שהעשירים יתעשרו וכל השאר ימשיכו להיות השטיח עליו דורכים מנגנוני הון-שלטון בכניסה לכלוב הזהב שלהם, להינעלות יהירה מרצון במגדל השן הריק, הזחוח והנרקסיסטי ממנו הם מנהלים את כולנו.

אז צאו להצביע. אתם/ן חייבות/ים. האפשרויות לשינוי נמצאות רק בשלוש מפלגות שמרכיבות את גוש המרכז-שמאל. לא בשום מקום אחר. אם אתם יותר ימניים, יש לכם/ן את כחול לבן. אם אתם/ן יותר שמאלניים, יש לכם/ן את העבודה-גשר-מרצ. אם אתם/ן באג'נדה מובהקת נגד הכיבוש – יש לכם/ן את המשותפת. אם אתם/ן רוצים לחיות כבני/ות אדם תחת ממשלה שרואה בכם/ן ככאלו – אלו האפשרויות, ואין בלתן. כל השאר, משחקים לכם/ן בחיים כאילו הייתם/ן מריונטות. ולעצמאיות והעצמאים שבינינו: הציטוט המזוויע של מרי אנטואנט ("אם אין לחם תאכלו עוגות") המודרנית, מראה לכם/ן חד משמעית את הדרך. לא ניוושע מממשלת ימין.

חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים.

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו