סיפרו לכם שבני הנוער לא זזים מהמסך? הנה כמה שלא מפסיקים להתנדב

"לימדנו אותה איך עובד הווטסאפ"

עדי ארמן

עדי ארמן עם שורדת השואה יהודית (משמאל) ושורדת נוספת

עדי ארמן, בת 16 וחצי, תלמידת כיתה י"א באורט שפירא בכפר סבא. היא מתנדבת בפרויקט "מחוברים" של "אורטוב", מיסודה של רשת אורט. במסגרת המחויבות האישית שלה היא נפגשת עם שורדת שואה ומלמדת אותה מיומנויות מחשב וסלולר.

"התחלתי את הפרויקט בשנה שעברה, כשהייתי בכיתה י'", היא מספרת, "מה שמשך אותי אליו בעיקר היה סרטון שהציגו שצילמו בנות ממגמת הפרסום אצלנו. הלכתי עם חברה שלי לאחראית על הפרויקט והשתבצנו כזוג לשורדת שואה בשם יהודית פרידמן. היינו מגיעות אליה פעם בשבוע ומלמדות אותה כל מה שקשור לטלפון הנייד ולמחשב. כמובן שהיינו גם מדברות איתה ומעבירות את זמנה ואפילו היינו צופות איתה בטלוויזיה".

מה אתן מלמדות אותה?

"היא אמרה לנו שבמחשב היא מבינה יותר טוב מאשר בנייד, אבל כמה פעמים היינו צריכים לעזור לה באתרים, איפה שצריך למשל להכניס פרטי כרטיס אשראי. כמובן שגם הזהרנו אותה שיש בעלי אתרים שהם נוכלים ומשתמשים בזה למטרות לא טובות. היא גם רצתה לראות סרטים במחשב, אז עזרנו לה גם בזה. בסלולרי לימדנו אותה איך לחזור לשיחה, איך לשלוח הודעה, איך עובד הווטסאפ, הפתקים, השעון המעורר והתאריכון. כאלה דברים".

והיא הבינה?

"באותו הרגע כן, אבל היה קשה לה לזכור, אז היינו חוזרות על זה מדי פעם. שבוע אחרי היינו מנסות לראות מה היא זוכרת ומה פחות ומתרגלות איתה".
כשאתן יושבות איתה, על מה אתן מדברות?

"היא סיפרה לנו על החיים שלה וזה היה מרתק. לאו דווקא על השואה אלא על החיים בארץ מאז שעלתה בגיל שבע. אלו סיפורים שפחות שמענו ולדעתי זו דרך מבט חדשה שעזרה לנו גם להבין את זה ביחס לחיים שלנו כאן היום. היא מעין ספר היסטוריה אנושי וחשוב שנשמע את זה".

"ההליכה עם הכלבים מרגיעה את המחשבות"

גל ומאור תשובה

גל ומאור תשובה

גל תשובה, בן 17 וחצי, תלמיד כיתה יא' בתיכון רבין בכפר סבא. הוא מתנדב, יחד עם אחיו התאום מאור, במסגרת עמותת "חברים לעת זקנה". במסגרת המחויבות האישית שלו הוא מטפל שעה בשבוע בכלבים של תושבת ותיקה מכפר סבא. האחים הם תושבי קרית מוצקין שלומדים מזה מספר שנים בפנימיית שטיינברג בעיר.

"התחלתי להתנדב בתחילת כיתה י', מספר גל, "היה לנו יום שיא של העמותות בהם מתנדבים ואני בכלל לא חשבתי להתנדב. פתאום ראינו תמונות של כלבים, אז אמרתי לעצמי שאני אוהב בעלי חיים ובחיים לא גידלתי וזו הזדמנות להיות קרוב לזה. נרשמנו ונתנו לי את הפרטים של הגברת רותי שאנחנו מטפלים לה בכלבים ואמרנו שננסה. המרכזת הדריכה אותנו בבית עם עוד כמה ילדים וסיפרו לנו מה הולך להיות. אמרו לנו שאנחנו צריכים לבוא פעם פעמיים בשבוע לטייל עם שני הכלבים שלה שהם יחסית גדולים והיא מתקשה להתמודד איתם. בסוף זה נהיה פחות מחויבות אישית אלא משהו שאני מאוד אוהב לעשות. פשוט התחלתי לאהוב את זה. ההליכה עם הכלבים מרגיעה את המחשבות, והם אוהבים אותי לא משנה מה".

איך קוראים לכלבים?

"דיני וטולו. אחד בן שש והשני בן חמש".

למה היא לא יכולה להוציא אותם?

"היא אוהבת כלבים וכל חייה היו לה כלבים. במשך הזמן היא לא רצתה למסור אותם למרות שקשה לה ללכת איתם. לי אין בעיה לעזור אני אוהב את זה. אני גם יושב איתה ומדבר איתה – זה גם נחמד. היא מאוד חכמה, היא עוזרת לי בשיעורים וגם בכל מיני נושאים אישיים. היא סיפרה לנו על הנכד שלה שהוא בעתודה וזה נותן לנו מוטיבציה כי גם אנחנו שואפים להצליח".

איך זה להתנדב יחד עם אחיך?

"זה כיף. באותו היום אנחנו מסיימים את הלימודים באותה השעה ואחרי בית ספר אנחנו הולכים ברגל איזה קילומטר עד לבית שלה. יש עוד אנשים שעוזרים לה בשאר ימות השבוע. כולל בני נוער ומתנדבים מבוגרים. ההתנדבות נותנת סיפוק. אני רגיל תמיד לקבל, בפנימייה תמיד עושים בשבילנו. אבל כאן אני נותן בחזרה".

"רואים את השינוי שהוא עבר"

שקד בן עמי

שקד בן עמי

שקד בן עמי, בת 13 וחצי, תלמידת כיתה ח' בחטיבת שרת בכפר סבא, מתנדבת בעמותת "רוח שטות", עמותת בת של "רוח גבית". במסגרת המחויבות האישית שלה היא מגיעה אחת לשבוע לג'ימבורי בקניון ערים ומקיימת פעילות עם ילדים על הרצף האוטיסטי. פעם בשבוע מגיעה שקד עם חבר לכיתה לג'ימבורי "פנטזיה" הסמוך לקניון, ויחד הם חונכים את בן – בן השלוש. "המטרה שלנו היא גם לאפשר לילד לשחק בכיף וגם קצת לשחרר את ההורים. לתת להם איזו שעה וקצת לנוח ולדבר עם עוד הורים עם ילדים במצבים דומים שיכולים להבין לליבם. בזמן הזה אנחנו משחקים עם בן במגלשות ובבריכות הכדורים ומסייעים לו איפה שקשה. מעלינו יש מדריכה בוגרת שמבינה מאוד בנושא ומייעצת לנו מה אפשר להתאים לילדים עם אוטיזם, זה דורש הרבה עבודה על מוטוריקה עדינה שעוזרות ממש לילד".

ואיך בן משתף פעולה?

"הקשר שלנו הוא מדהים. הוא ילד מתוק אמיתי, מאוד משתף איתנו פעולה וזורם. גם רואים גם את השינוי שהוא עבר מתחילת השנה ועד עכשיו. הוא אוהב אותנו ואנחנו אותו. במקרה שלנו יש שם משהו שעובד. אני גם בקשר עם אמא שלו מדי פעם במהלך השבוע. אפילו בחופשת הפסח ככל הנראה נקבע להיפגש מעבר לשעות הפעילות. אנחנו גם ככה תמיד מחכים למפגש הבא אז כיף שיש הזדמנויות נוספות".

מה עושה לך ההתנדבות ברמה האישית?

"זו הפעם הראשונה שאני מתנדבת ואני שמחה שהשנה באמת מצאתי עם המסגרת שמתאימה לי כי כל הזמן רציתי לעבוד עם ילדים. תראה, ההבדל בין להתנדב ולא להתנדב הוא עצום. זה נותן לך הרגשה טובה לתת כלים למישהו צעיר ממך שאולי גם קשה לו יותר ממך בחיים. זה נותן סיפוק גדול. באמת שכל דבר יכול להזכיר לי את ההתנדבות במהלך שהשבוע, וזה מן חלל שהתמלא ונותן לי משמעות חדשה. זה סיפוק עצמי מטורף".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק שלנו

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו

"כשילד קולע הוא ממש שמח, וגם אני"

גל גרבר ודניאל טננבוים

גל גרבר

גל גרבר, בן 14.5, תלמיד כיתה ט' בחטיבת הביניים רעות בהרצליה, משחק כדורסל כשמונה שנים בבני הרצליה. דניאל טננבוים, בן 15.5, תלמיד כיתה ט' בחטיבת הביניים יד גיורא, ששיחק כדורסל בבני הרצליה כחמש שנים ופרש לפני שנה, משחק טניס כתחביב. שניהם החלו השנה בפרויקט מעורבות חברתית כעוזרים באימון ובמשחק משותף בקבוצת כדורסלנים עם צרכים מיוחדים בשם "בני הרצליה – השרון" של העמותה למשחקים מיוחדים, שנתמכת בנוסף לעירייה גם על ידיד העמותה לספורט עממי – מחוז שרון בעזרתו של המנכ"ל אלי הולצמן. הקבוצה מנוהלת על ידי ראובן צוק יחד עם נציגת ההורים ריקי שניידר והמאמן הוא דני ליברמן. הם מגיעים להתנדבות בכל יום רביעי למשך שעתיים.

"אני משחק בבני הרצליה ושם סיפרו לי על הפרויקט והציעו לי להשתתף בו", מספר גרבר, "היה לי ברור שאתנדב שם. אני עושה את מה שאני אוהב ואני עוזר לאנשים שצריכים את העזרה הזאת. אני נהנה מזה ואני בטוח שגם הם נהנים מזה. אני חייב תודה ענקית לראובן ולדני שנתנו לי לבוא ולעזור. זו באמת יוזמה נהדרת שלהם".
"החבר הכי טוב שלי, שלומד בכיתה י' בתיכון ושיחקנו יחד כדורסל בבני הרצליה והוא המשיך, סיפר לי על הפרויקט", מספר טננבוים, "הוא סיפר שהוא והקבוצה שלו הולכים לשם פעם בשלושה שבועות להתנדב, כל פעם שישה אחרים. זה מאוד הלהיב אותי לראות איך זה לשחק כדורסל עם ילדים עם צרכים מיוחדים. כשהגיע השלב שהיינו צריכים לבחור מקום להתנדב זה הדבר הראשון שעלה לי לראש ובדקתי וזה התאים".

איך אתם מסייעים להם?

גרבר: "זה מתחיל בלהחזיר להם כדורים בחימום אחרי שהם זורקים לסל ולעזור להם עם הזריקות ובטכניקת הכידרור. אני בא בתור שחקן להראות להם דברים שהם יכולים לעשות יותר טוב וגם דברים מהניסיון שלך בתור שחקן ומהמנטליות של שחקן".

דניאל טננבוים

טננבוים: "אנחנו באים כל יום רביעי, עולים על המגרש וכל אחד לוקח כדור ובמשך שבע דקות כל אחד זורק את הכדור לסל ומדבר אחד עם השני, ושואלים שאלות את דני וראובן, ואז כולם מתרכזים באמצע ומתחילים את האימון. בהתחלה מתחממים – מתמסרים ומכדררים, ובחצי השני של האימון אחרי שהתחממנו עושים משחק. הקבוצה מתחלקת במשחקים לשתי קבוצות של ילדים ולשתיים של בוגרים ועושים משחקים ביניהן. אני מלווה אותם ועוזר להם. כשאני עם הילדים ויש ילד שהחטיא הוא בדרך כלל מרגיש רע ואני עושה מאמץ כדי להביא לו את הכדור כדי שינסה שוב. כשהוא קולע הוא ממש שמח וגם אני. המטרה שלי בפרויקט הזה היא שהם ישתפרו ויקבלו כמה שיותר ביטחון ולאט לאט אנחנו מצליחים".

"מכל מקום שבו התנדבתי לקחתי משהו"

יעל מרגי

יעל מרגי

יעל מרגי, בת 18, תלמידת כיתה י"ב 5 (כיתת נחשון) בתיכון היובל בהרצליה, פעילה כבר שלוש שנים בתנועת הנוער כנפיים של קרמבו ובמד"א, כחלק מפרויקט מעורבות חברתית. עד לפני שנה היתה מדריכה ורכזת במש"צים (מדריכי של"ח צעירים). השנה היא זכתה להיות אחת משישה מצטיינים מהרצליה של מינהל חברה ונוער במחוז תל אביב בזכות הפעילות ההתנדבותית שלה.

"ידעתי הרבה לפני שהתחלתי את ההתנדבות שם שאני אתנדב במד"א", מספרת מרגי, "בכיתה ט' עברתי בהצלחה קורס הכשרה במד"א של פעם בשבוע במשך שמונה חודשים ובסוף הקורס, בסוף כיתה ט', התחלתי להתנדב במד"א. כשהייתי קטנה, עד גיל שלוש, הייתי מפרכסת הרבה כתוצאה מחום גבוה והייתי הרבה באמבולנסים ובבתי חולים. עכשיו זה לבוא בעצם מהצד השני. זה מאוד ממכר להתנדב במד"א וזה פשוט לעשות טוב. נכון שיש מקרים קשים אבל יש גם מקרים שעושים טוב על הלב ואז אני יודעת שבחרתי נכון. לא אשכח את האישה המבוגרת שעזרתי לה באחת המשמרות ושקראה לי מלאך. זה ריגש אותי מאוד".

ואיך הגעת לכנפיים של קרמבו?

"הגיעו מדריכים לתיכון כדי לגייס תלמידים וזה תפס אותי. אחרי שהגעתי לשם בפעם הראשונה לא יכולתי שלא להישאר. בשנה הראשונה חנכתי, עם עוד מישהו, ילד שיש לו דושן (מחלה של ניוון שרירים). עברנו תהליך שבו למדנו להתגבר על מכשולים וקשיים. בשנה שעברה הדרכתי קבוצת חניכים עם צרכים מיוחדים מכיתות ח' עד י"ב. השנה אני רכזת של כיתות ד', ה' ו-ו'".

והמש"צים?

"בכיתה ח' הייתי גם במש"צים ויצאנו להרבה טיולים בארץ ועברתי קורס הדרכה ובכיתה ט' הדרכתי קבוצה של כיתות ח' עם עוד שלוש מדריכות. בסוף ט' הדרכתי קורס מחוזי. בכיתה י' הייתי בצוות ההדרכה, הייתי אחראית על שתי מדריכות שהעבירו את ההדרכות, לייויתי אותן וארגנתי את התוכן וארגנתי את כל הלוגיסטיקה בקשר לטיולים. חוויה מאוד טובה וכיפית. אני מאוד אוהבת את השטח ולטייל".

מה למדת מהפעילות ההתנדבותית שלך?

"מכל מקום שבו התנדבתי לקחתי משהו. ממד"א לקחתי הרבה כלים לחיים. בזכות מד"א אני הרבה יותר בוגרת, רואה דברים קצת אחרת ולוקחת דברים בפרופורציה. בכנפיים של קרמבו למדתי לא להסתכל על אדם מבחוץ אלא מבפנים, שכל אחד הוא מיוחד ואם רוצים אפשר לעשות הכל. מהמש"צים למדתי לראות את מה שיש ואיך לשפר אותו, ומעבר לידע רכשתי ערכים שאי אפשר ללמוד מספר אלא רק מעשייה".

"הגענו לשם ונתנו חתיכת עבודה"

יובל סמוחה

יובל סמוחה

ליובל סמוחה, בן 17 ותלמיד בכיתה י"א 4 (כיתת מחוננים) בתיכון הראשונים בהרצליה, היה רעיון מיוחד לפרויקט מעורבות כיתתית – טיפוח הגינה הקהילתית הסמוכה לביתו. "יום אחד הלכתי ליד הבית שלי וראיתי כמה אנשים מטפלים בגינה", מספר סמוחה, "החלטתי לבדוק מה קורה שם ודיברתי עם האנשים שמנהלים אותה. לא הרבה תושבים בעיר יודעים על קיומה, היא מול פיצה מאסטרו ליד מתנ"ס יבור בשכונת ויצמן. חשבתי שזה רעיון מגניב לטפל בגינה כחלק ממעורבות כיתתית והצעתי את זה בכיתה והם קיבלו אותו. אף אחד לא באמת ידע מה זה חוץ ממני ודיברנו עם מנהלי הגינה הקהילתית והגענו לשם ונתנו חתיכת עבודה".

כל מי שרוצה יכול לבוא לעבוד בגינה?

"הגינה שייכת לעירייה ויש בה חלקות ציבוריות שכל אחד יכול לבוא ולשתול שם בשעות הפעילות ולקטוף פירות וירקות אם יש, ויש חלקות פרטיות שאתה יכול לקנות במאה שקלים למשך שנה ולשתול מה שהוא רוצה. המטרה היא גם לחבר לגינון ובעיקר לגבש וליצור קהילה. זה משהו שמאוד מצליח בחו"ל ובערים אחרות".

מה היה מצב הגינה לפני שהגעתם אליה?

"הגינה היתה בסך הכל מטופחת אבל נדרשה שם לא מעט עבודה. בעיקר טיפלו בה פנסיונרים מהקהילה. ביום רביעי, 6.3, בצהריים הגענו לגינה והתחלנו לנקש עשבים. אנחנו כיתה די גדולה של 20 תלמידים ובזכות זה הספקנו בשעתיים לנקש הרבה".

מה הלאה?

"אנחנו שואפים לקדם את הגינה הזאת וזה עבר מהמחנכת שלנו לשאר בית הספר ויכול להיות שכיתות אחרות גם יגיעו לשם. הפעילות שלנו הגבירה את המודעות לגינה הקהילתית".

מעבר לפרויקט הגינה הקהילתית סמוחה גם מדריך בצופי ים כחלק מפרויקט מעורבות אישית. הוא פעיל בצופי ים מכיתה ח' ומדריך מכיתה י'. בשנה שעברה הוא הדריך כיתות ה' והשנה הוא מדריך כיתות ו'. "למדתי על עצמי, זה טיפה קלישאה, שכשאתה נותן אז אתה מקבל הרבה יותר", הוא אומר, "זה שאני מדריך שינה אותי מאוד בתור בן אדם לטובה, זה הפך אותי ליותר מחושב ויותר מוביל, יותר יודע להסתדר עם אנשים, לעבוד בצוות וביטחון עצמי. זה נתן לי לא פחות ממה שאני נותן, אולי אפילו יותר .זו אחת הסיבות העיקריות להדריך, לפי דעתי".

"אתה ועוד שמונה חניכים צריכים להזיז כלי שיט"

אמיר שפר

אמיר שפר

אמיר שפר, בן 17.5, תלמיד כיתה י"ב בתיכון חדש, הוא מדריך ורשג"ד בצופי ים ופועל לשילובם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים. הוא היה השנה אחד משישה מצטיינים מהרצליה של מנהל חברה ונוער מחוז תל אביב.

"אני אוהב להיות בים, להפליג וסתם לשבת על החוף ולעשות שטויות וזו הסיבה שהגעתי לצופי ים", מספר שפר, "היה אצלי חבר והוא הלך לצופי ים ואמא שלי אמרה לי שאלך ואנסה. הלכתי, ניסיתי, נהניתי ונשארתי. הצטרפתי לתנועה בכיתה ז'. נשארתי ונהייתי מדריך לפני כשלוש שנים. השנה אני מרכז (רשג"ד) של מדריכים של כיתות ו'. בשנה שעברה הדרכתי את צמיד – ילדים עם צרכים מיוחדים. זו היתה קבוצה די גדולה של שישה ילדים על הרצף האוטיסטי ברמת תפקוד נמוכה והדרכתי עם עוד שני חברים והוצאנו אותם להפלגות ולעוד פעילויות והם ישנו גם בשבט כמה פעמים. אנחנו מנסים לשלב אותם כמה שיותר. לפני שנתיים, כשהייתי בכיתה י', הדרכתי עם עוד מישהו קבוצה של ילדים בכיתה ז' ללא צרכים מיוחדים".

מה נתן לך סיפוק גדול יותר?

"זה קשה לומר. כל אחד זה סוג הנאה שונה. בכיתה י' זה כיף לראות את החניכים מתפתחים ומגבשים דעה משל עצמם ולומדים להפליג לבד ולעשות דברים לבד. בשנה שעברה זה היה כיף לעבוד עם הצוות ולראות את החניכים מנסים להגיב למה שעשינו ואולי מפתחים קצת יותר מודעות וקצת יותר הצלחה עצמית. עכשיו בי"ב אני מרכז מדריכים שהם בכיתה י"א והם קרובים אלי בגיל והיחסים שלנו הרבה יותר קרובים – פחות מדריך חניך, יותר חבר אחראי, שיודע מה לעשות. זה כולל הרבה זריקת רעיונות, לעזור להם להדריך הרבה יותר טוב ולעבוד יותר טוב עם הקבוצה.

"למדתי לעבוד עם אנשים בצורה הרבה טובה ולהיות יותר פתוח לאנשים. לשמוע יותר מה הם מדברים, מה הם רוצים ולהבין את התגובה שלהם. הדבר השני הוא יכולות ניהול מדהימות – ניהול זמן ואנשים. כשאתה על סירה בים עם חניכים – זה אתה ועוד שמונה חניכים שצריכים להזיז כלי שיט אז צריך לשים לב גם למצב של הים, הגלים, הרוח וגם למצב של הסירה כמו המפרשים נראים וכמובן גם לדאוג לחניכים. צריך לשחק עם כל המשתנים האלה כדי שגם הסירה תנוע, גם לחניכים יהיה כיף וגם לך ובאותו הזמן לא לסכן אף אחד מהם או את עצמך".

"זה היה מאוד מרגש להופיע מול קהל"

סטאר כהן

סטאר כהן. צילום ענבל כהן חמו

סטאר כהן, בן 18, תלמיד כיתה י"ב' בתיכון מטרו ווסט ברעננה, לוקח חלק בארבע השנים האחרונות בפרויקט "מספרי סיפורים". "אני עוזר להמחיז הצגות לילדים בגילאי 7-4 בספריית יד לבנים", מספר כהן, "פעם בחודש בערך, אנחנו מעלים הצגה שמבוססת בדרך כלל על סיפור ילדים. אנחנו ממחיזים אותו עם שחקנים, בונים תפאורה ומקיימים הפעלה אחרי. אני אישית בדרך כלל מתעסק בהקמת התפאורה".

איך הגעת לזה?

"המחנכת שלי רק ניסתה למצוא לי התנדבות, ניסיתי את זה וזה התחיל סבבה. אחרי חודש חודשיים כבר ממש נכנסתי לזה. אני אמנם פחות באינטראקציה עם הילדים, אבל אני כן אוהב לעבוד עם בני נוער בגיל שלי, לעבוד על התפאורה ולהוציא את זה לפועל".

יש לך זיכרון מיוחד מההתנדבות?

"אני זוכר את הפעם ההיא שעליתי לבמה ושיחקתי. המחזנו את הסרט 'אמיצה' והיה מחסור בשחקנים. אז גילמתי שלושה לורדים שונים שנלחמו כדי להרשים את הדמות המרכזית. הבאתי חץ וקשת, זה היה נורא מצחיק, וזאת הייתה הפעם הראשונה ששיחקתי. זה היה מאוד מרגש, להופיע מול קהל. זה לא משהו שבאמת מושך אותי אבל למרות שאני בן אדם נורא ביישן ונורא קשה לי להופיע מול אנשים, הופעתי בספונטניות מול ילדים וההורים שלהם. זה משהו שבלי ההתנדבות לא הייתי מצליח לעשות".

היית ממליץ לאנשים אחרים להשתתף בתכנית במקום שבחרת?

"אני חושב שאנשים לא בהכרח חייבים להגיע להתנדבות הזאת, אבל הם צריכים להתנדב באופן כללי. אני כבר סיימתי את מכסת השעות שלי בתכנית לכיתה י"ב, אבל המשכתי לעשות את זה כי היה לי כיף. מה שגם קסם לי זה שההתנדבות הזאת הוקמה כיוזמה של נערים שרצו לעשות נטו את זה. זה כמובן היה לפני ואני הצטרפתי לזה כבר אחרי שזה התגבש. זה מגניב שזו יוזמה של בני נוער ולא סתם מיזם שהעירייה חשבה עליו. זה במקום מסוים אומר שגם אני יכול ליזום משהו חדש לגמרי ושאנשים ילכו אחריי. זה נותן לי רוח גבית".

"אנשים לא יודעים שהמשטרה עושה המון בקהילה"

בן מרטינובסקי

בן מרטינובסקי. צילום דוברות המשטרה

בן מרטינובסקי, בן 18, תלמיד כיתה י"ב בתיכון מטרו ווסט ברעננה, מתנדב בתנועת "שחקים" של משטרת ישראל. "המטרה של התנועה היא לבנות יחידה איכותית של בני נוער בכל עיר בארץ שמייצגת את המשטרה", מספר מרטינובסקי, "אנחנו פועלים עם קשישים, ניצולי שואה ובעלי מוגבלויות, ובנוסף עוסקים בעבודה משטרתית כמו איתור נעדרים. אני עצמי התחלתי את ההתנדבות במסגרת הפיילוט של הפרויקט ברעננה לפני כשנתיים, ועזרתי להקים את הסניף של התנועה בעיר. כיום אני רכז המדריכים בסניף ואחראי על הניו מדיה".

איך הגעת לזה?

"בכיתה י' התנדבתי עם אנשים בעלי מוגבלויות בבית אפשטיין, הוסטל של נערים על הספקטרום. כשחיפשתי מקום אחר להתנדב בו ביריד דוכני מקומות ההתנדבות בבית הספר שלי, ראיתי את יוני, השוטר הקהילתי שלנו בדוכן של "שחקים". בהתחלה ראיתי משטרה ולא רציתי להתקרב לזה בכלל. אבל אחרי שהוא התחיל לספר לי מה הם הולכים לעשות בתנועה, ואמר שאני יכול להקים איתו את זה מהתחלה, נגנבתי על זה. היום יש לנו כבר 50 חניכים וארבעה מדריכים, ואנחנו קיימים רק שנתיים".

אילו פעילויות עשיתם למשל?

"גם היום, במסגרת התנועה, אני מגיע בכל חודש לבית אפשטיין. אנחנו מקיימים שם פעילות לדיירים, גם כדי לתת להם תחושה של שייכות וגם כדי להראות להם שהמשטרה שם בשבילם. מלבד זה אנחנו מתנדבים גם אצל ניצולי שואה ב'קפה אירופה', מכינים למענם טקסים ביום הזיכרון והשואה, ואפילו ארגנו להם תזמורת משטרתית שתנגן להם מוזיקה קלאסית".

למשטרה, לרוב, יש דימוי שלילי בקרב בני נוער.

"כשפגשתי את יוני לראשונה זה גם מה שאני חשבתי, שחברים שלי יתחילו לקרוא לי 'מניאק' ו'שטינקר'. אבל זה לא קרה. המשטרה עושה המון בקהילה, אנשים לא יודעים את זה. חוץ מלסכן את חייהם במהלך העבודה, השוטרים עושים כל כך הרבה. רציתי להראות לציבור ולבני הנוער בפרט שיש במשטרה הרבה יותר מלעצור אנשים ברחוב".

"אני ממש אוהבת לעבוד עם ילדים"

מעיין כהן

מעיין כהן

מעיין כהן, בת 15 וחצי, תלמידת כיתה י' בבית הספר אמי"ת רננים ברעננה. "זו השנה הראשונה שאני עוזרת חברתית ולימודית לילד בכיתה א' וילדה בכיתה ה', בכל מה שהם צריכים. ההתנדבות מתבצעת במרכז הלמידה בעיר. אם הם צריכים עזרה בלימודים אז אנחנו לומדים, ואם לא אז אנחנו משחקים, מדברים, מחזקים את הקשר. אני מקשיבה למה שיש להם לספר ולהגיד. באופן כללי אני ממש אוהבת לעבוד עם ילדים. תמיד אהבתי ילדים. בחופשים אני גם עושה בייביסיטר. גם אצל ילדים רואים את התהליך, רציתי משהו שלא סתם יבזבז לי זמן. ואני חושבת שזה ממש עוזר להם ותורם להם אחר כך".

מה נתן לך הכי הרבה סיפוק בהתנדבות?

"כשאני רואה ששניהם ממש נפתחו, זה ממש מרומם. אני רואה כמה זה עוזר לילדים שלי וכמה הם נפתחים מפגישה לפגישה ונוח להם לדבר. הפכנו ממש לסוג של חברים. גם בעקבות הפגישות שלנו, הילדה שאני מלמדת וחונכת, תלמידת כיתה ה', מספרת לי שהיא רוכשת יותר חברות ככל שהזמן עובר. יש ילדה שהיא הכירה במרכז הלמידה, והיא נפגשת איתה אחרי צהריים. זה כיף לשמוע שהיא נפתחה יותר ורכשה חברות".

ואיזה כלים זה נותן לך?

"זה נותן לי הרגשה ממש טובה. אני מרגישה שאני עוזרת לאנשים ולא מבזבזת את הזמן. זה גם מוציא אותי מהבועה של לימודים וחברות לרגע, ונותן לי להבין את מהות ההתנדבות, מוציא אותי מהשגרה היום-יומית".

"שוני לא צריך להיות דבר מרתיע"

מיקה בלום

מיקה בלום

מיקה בלום, בת 15, תלמידת כיתה ט' בבית הספר השש שנתי מיתרים ברעננה. זו השנה השלישית בה היא מתנדבת בספריית השחר עם ילדים ממוצא אריתראי. "אני יוצרת קשר עם הילדים כדי לתת להם סביבה נעימה של שייכות ואוזן קשבת. אני מעסיקה אותם במשחקים ופעילויות בזמן שהוריהם לומדים באולפן שליד הספרייה עברית, כדי שיוכלו למצוא עבודה בארץ, ולרכוש כלים בכדי לתקשר ולשפר את מעמדם כחלק מהחברה הישראלית", היא אומרת, "רציתי לתרום לחברה אחרי שעות הלימודים. חיפשתי מקום להתנדבות עם ילדים מפני שאני מרגישה שאני יכולה לתרום הכי הרבה בהתנדבות מסוג זה. כשהודיעו לי על קבוצת ילדי האריתראים ידעתי שזה מתאים לערכים שלי ולתפיסה שלי כלפי התנדבות. וגם בפשטות, הילדים עצמם גרמו לי להמשיך".

לישראלים אין כמעט מגע חברתי עם מבקשי מקלט. מה את לומדת מהחווייה?

"למדתי ששוני לא צריך להיות דבר מרתיע, במיוחד אם הוא לא פוגע. רצוי שנתרגל לשינויים כבר מגיל הגן כי זה רק יעזור לנו ויפתח אותנו להיות אנשים טובים יותר".

זכורה לך חוויה מסוימת?

"בשנה הראשונה אחת הילדות ואני שוחחנו. היא שאלה האם יש לי מכונית ועניתי בחיוב. היא אמרה שאין לה, ואף המשיכה לשוחח איתי על העניין ואמרה שהיא מאמינה שלא תוכל לקבל מכונית כי היא שחורה. עניתי לה שאני בטוחה שכאשר היא תגדל, היא תמצא עבודה ותוכל לקנות מכונית. היא התרגשה מאוד למשמע הדברים. הרגשתי ששיניתי את כיוון המחשבה שלה מילדה השייכת למיעוט ללא סיכוי לילדה רגילה, לחלק מהחברה. שמחתי לראות את ההקלה שהיא חשה. זו הייתה הפתיחה שלי להבנה מצד אחד של הפער שהילדים האריתראים חשים בחברה שלנו, ומצד שני של התרומה שאני יכולה לתרום להם כשאני שם".

מה את לוקחת איתך הלאה?

"את המיומנות לתקשר עם ילדים בעלי קשיים שאינם מכירים אותי, ולהבין שעם קצת רצון טוב אפשר לעזור ולפתור המון בעיות בין בני האדם".