"החלטתי להוציא ספר שיסקור את קורות חיי ויראה לאנשים מה אני עברתי, בתנאים של תחילת שנות המדינה, בחוש הומור, בלי לבכות, עם מאמץ להתגבר על כל מכשול, עד שהגעתי לכל מטרה שרציתי. זה לא היה קל. זה ספר עם מסר חשוב לכל אחד. מסר של אל תישבר, תנסה להתגבר על כל מכשול שאתה נתקל בו, תחפש דרך לעקוף את הקושי". כך מתאר תושב כפר סבא אברהם תשובה (71), מי שנחשב למייסד עיתונות ספורט הנכים בארץ ומי ששיחק ואימן קבוצות כדורסל של בוגרים וילדים, את המסר העיקרי שהיה רוצה שקוראי הספר האוטוביוגרפי שהוציא בימים האחרונים, "בדרך למטרה הבאה", ייקחו איתם.
תשובה נדבק בגיל חודש מנגיף הפוליו. המחלה פגעה בגבו וברגליו כך שלא היה יכול ללכת. בספרו הוא מתאר את הטרטור שעברו הוריו בין הרופאים כדי לאבחן את המחלה, כיצד עלו ארצה בתחילת שנות קיומה של המדינה, ב־1949, כשהיה בן שלוש, מלוב למעברה בבאר יעקב, את הבדידות והריחוק ממשפחתו ומכל מאפיינים נורמליים של ילדות כאשר אושפז מגיל חמש ועד גיל 14 בבית החולים אלי"ן בירושלים, בו עבר טיפולים ושלושה ניתוחים קשים בעמוד השדרה שהותירו אותו, כל אחד, מרותק למיטה במשך חצי שנה.
"לא התהלכתי כמו כל הילדים. במעברה שגדלנו בה, הייתי זוחל על ארבע כמו כלב, יוצא לרחובות שזרם בהם הביוב, עם כל המגבלה הפיזית שהייתה. הייתי פשוט ילד שרוצה להשתולל בחוץ. ההורים שלי, שהיו עולים חדשים, השתכנעו שאני חייב ללכת לבית החולים ואושפזתי באלי"ן במשך תשע שנים עם הרבה ילדים בחדר שחלו כמוני בפוליו וההורים שלנו לא יכלו כמעט לבקר אותנו. בשלב כלשהו, משפחתי עברה לשכונת רמת עמידר ברמת גן, וההורים שלי היו צריכים לקחת שלושה אוטובוסים כדי להגיע לירושלים, אז אבא שלי היה שולח לי לפעמים חבילות של ממתקים שהייתי מחלק לילדים שאושפזו איתי. הרופאים היו נותנים לנו לצאת הביתה פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח".
אברהם תשובה בילדותו
את תקופת האשפוז, כמעט כל תקופת ילדותו, מכנה תשובה "ילדות כלואה". "אני זוכר שכשאבא שלי היה מחזיר אותי לבית החולים הייתי מרביץ לו כשהיינו יורדים מהאוטובוס לירושלים, כשהוא סוחב אותי על הידיים. הייתי צועק לו 'הביתה הביתה', והאחיות בבית החולים היו מנסות להרגיע אותי שיהיה טוב פה. זה רגע שמאוד כואב לי עד היום. קראתי לשלושת הניתוחים הקשים שעברתי 'ניסויים' כי הרגשתי שהרופאים ניסו לפתור את הבעיות שעברתי כדי שהמצב לא יחמיר, אבל הם לא ידעו באמת מה הם עושים. באחד הניתוחים הרופאים הידקו לי את הגבס במסמרים לגופי כדי שלא אוכל לזוז. הייתי עובר שם תהליכי שיקום ארוכים שכללו למידה על הליכה על קביים ומכשירי עזר".
הבלם עם הקביים
ובכל זאת, תשובה מספר שעל אף הילדות החסרה, הילדים שאושפזו יחד עמו בבית החולים הצליחו יחד לשמור על רוח חיובית. "זה גם נושא הספר. ידענו לשמור על שובבות נעורים, על חברות. כל הזמן רצינו לצאת הביתה, אבל היינו משחקים בזריקת כריות אחד על השני וזריקת גומיות. היינו קוראים את מדורי הספורט ושומעים ברדיו את שדרן הספורט הידוע נחמיה בן אברהם, שידע לתאר בדיוק מה קורה במגרש".
מדורי הספורט שהיה קורא, ושידורי הרדיו, היוו את ראשית התאהבותו בספורט. "כשהייתי בבית החולים, בתקופות שהייתי בלי גבס, הייתי מסתובב עם כיסא הגלגלים במסדרונות הארוכים ומנסה להשיג את האחיות שעברו שם. נוסע הלוך חזור, הלוך חזור, מתמרן בעגלה ושולט בה".
כך, כשהשתחרר בגיל 14 מבית החולים וחזר לחיק משפחתו, משפחה מרובת הילדים בעלת 12 נפשות שהתגוררה ברמת עמידר בדירת שלושה חדרים יחד עם סבתו, הצליח להוציא קיטור ולהשתלב בחברה באמצעות הספורט. "הייתי משחק עם הילדים כדורגל כשאני אוחז בקביים והילדים גילו שבאמצעותם אני הבלם הכי טוב. שלטתי בהם והילדים התחילו לתפוס ממני, ככה שבהמשך הייתי מתחיל לעשות להם אימונים בשכונה ולאמן קבוצת כדורגל שבשיאה התחרתה אפילו מול קבוצת הנוער של מכבי רמת גן. השגנו תיקו 1-1".
תשובה לא הצליח להשתלב במערכת החינוך ונקודת המפנה בחייו הייתה כאשר נפתח מרכז הספורט לנכים איל"ן רמת גן. תשובה נבחר להיות אחד מתריסר הספורטאים הראשונים של המרכז ועסק בו בכדורסל, טניס ושחייה והשתתף בתחרויות ארציות בליגה לנכים ובאולימפיאדות. בהמשך היה גם שחקן נבחרת הכדורסל של ישראל לנכים. לאחר שנים שבהם עסק באיל"ן כספורטאי, עבר תשובה קורס מאמנים במכון וינגייט ואימן קבוצות של ילדים נכים באיל"ן, ובהמשך את נבחרת הנשים בכדורסל נכים שהתחרתה באולימפיאדה בגרמניה.
הגביעים של תשובה. צילום עזרא לוי
תשובה, שמתגורר בכפר סבא ב־40 השנים האחרונות, אימן קבוצות כדורסל של ילדים "רגילים" בבתי ספר יסודיים בעיר, גורדון ויצחק שדה, ומספר שהקים לזכרה של ילדה שטבעה בבריכה בשכונת אלי כהן קבוצת כדורסל של השכונה, קבוצת הכדורסל על שם גלית אלחייק.
מאיפה האהבה שלך לספורט?
"אני מתלהב מעצם העמידה במשימה. מזה שיש איזשהו אתגר. לקלוע כדור לסל. לירות ברובה ולעשות מקבץ מצויין, לירות בחץ וקשת. ברגע שאת עושה את זה, יש לך סיפוק עצום. בענף הכדורסל מפעילים הרבה חוכמה, יוזמות ומחשבה. אני איבדתי אז, בילדות שלי, 14 שנים מהחיים, ובאתי עם המון מרץ והתלהבות לכבוש את העולם".
חרף הצלחותיו והישגיו כמאמן וכשחקן בספורט הנכים, וההישגים המרשימים של מרכז הספורט של איל"ן בתחרויות בינלאומיות, תשובה חש שהעיתונות בארץ מתעלמת באופן גורף מספורט הנכים, והחל לשלוח כתבות לעורכי הספורט של העיתונים השונים בתקווה שיפרסמו אותן. "אתה מייצג את המדינה, זוכה במקומות הראשונים, ואף אחד לא כותב עליך", אומר תשובה, "בתור שחקן ובתור מאמן זה הרגיז אותי מאוד, כי כשאתה בחו"ל אתה מייצג את המדינה אבל בארץ התייחסו לספורט הנכים כאל ספורט של מסכנים, למרות שזה ספורט לכל דבר".
בעיה של תדמית
את ההצלחה הראשונה שלו בתחום סיקור ספורט הנכים, גרף תשובה כאשר בשנת 1969 התפרסמה ידיעה ראשונה שלו בעיתון מעריב. בהמשך, כתבותיו התפרסמו גם בידיעות אחרונות והוא זוכר במיוחד את הרגע בו התפרסמה כתבה שלו, שהתפרשה על עמוד שלם בעיתון, לפני אחת אולימפיאדות הנכים. כתבות נוספות שלו התפרסמו בעיתונים דבר, חדשות ועל המשמר.
בנוסף, כיהן תשובה כדובר ההתאחדות הישראלית לספורט נכים ועד לפני שנה כיהן כדובר מרכז הספורט של איל"ן. הוא כותב כיום ידיעות על ספורט הנכים לאתר ynet, ועל פועלו בתחום כיסוי ספורט הנכים בתקשורת קיבל בשנת 2012 את פרס שרת התרבות והספורט, אז לימור לבנת, על מפעל חיים.
איך זה היה עבורך לקבל את הפרס?
"זה היה מאוד מרגש. הרגשתי שמעריכים אותי ואת מה שעשיתי, זה כבוד גדול וסיפוק עצום לי ולכל המשפחה. אני חושב שזה מעודד עוד הרבה נכים אחרים ומשמש להם דוגמה. אין מי שיכתוב על ספורט הנכים, כי אין מישהו שמשוגע לזה, מתלהב מזה ורודף כל הזמן אחרי האירועים האלו. היום, אם תפתחי את ynet תדעי שהייתה לא מזמן אליפות אירופה בכדורסל לנכים וישראל השתתפה בו, כי אני כיסיתי את זה מדי יום. אם לא הייתי כותב על זה, ודוברים של מרכזי ספורט לנכים לא היו מעבירים על זה ידיעות, לא היית רואה את זה".
ועדיין, לישראל יש הישגים רבים יותר בספורט הנכים מאשר בספורט ה"רגיל" אבל התקשורת נזכרת לסקר אותו רק באולימפיאדת הנכים.
"אנחנו מצליחים יותר בספורט הנכים, אבל התדמית עדיין לא השתנתה אצל חלק מקובעי המדיניות בתקשורת. עדיין לא הבינו שספורט הנכים הוא בדיוק כמו ספורט של 'בריאים'. אנשים צריכים להבין שבכל מעגל גדול של משפחה יש מישהו פגוע כזה או אחר. מה, לא נסתכל עליהם? אני חושב שזה ישתנה עם הזמן, ולכן לדעתי צריך הרבה מאוד יחסי ציבור לספורט הזה".
ומה דעתך על התקציב שהמדינה משקיעה בספורט הנכים?
"מה שמועדון איל"ן מקבל מהמדינה זה בקושי אחוז אחד מהתקציב שלו. משרד הבריאות מקציב למועדון הספורט בסביבות 200 אלף שקל בשנה. משרד התרבות והספורט, פשוט בושה להגיד, תומך אולי בהתאחדות לספורט הנכים אבל לאיל"ן, שזה מועדון אזרחי, הוא בקושי נותן. בצרפת למשל, היה עכשיו אירוע ספורט שהשתתפו בו טניסאים נכים בכיסאות גלגלים. הנשיא החדש מקרון התיישב על אחד הכיסאות האלה וניסה לשחק איתם. פה, ראשי המדינה, מירי רגב, ביבי וריבלין, לא ביקרו עד היום באיל"ן. המדינה לא כל כך נותנת לספורט הנכים כלכלית ולא מתייחסת אליו".
ומה המצב מבחינת ספורט הנכים בכפר סבא ובשרון בכלל?
"אני חבר ועדת הנגישות של עיריית כפר סבא ולצערי אין כאן מספיק נכים שעוסקים בספורט ולכן אין פעילות ענפה של ספורט נכים. אני יודע שיש בכפר סבא איזו פעילות מועטה בטניס שולחן, למספר קטן של ספורטאים, אבל ברעננה והרצליה אני לא חושב שיש משהו. הספורטאים מאזור השרון פעילים במרכז הספורט לנכים איל"ן ברמת גן. כשאנחנו מבקשים מהעיריות לסייע לנו (לאיל"ן, י.י) לרכוש ציוד וכדומה, הסכומים שאנחנו מקבלים מכפר סבא ומרעננה הם אפס, ומהרצליה אנחנו מקבלים בערך עשרת אלפים שקלים בשנה. העירייה היחידה שנותנת סכום יותר רציני היא הוד השרון, שמקציבה לנו בערך 40 אלף שקל".
לצד פועלו ועיסוקו בספורט, עבד תשובה לאורך השנים בתפקידי ניהול במשרד הדואר, שלימים הפך למשרד התקשורת ולבזק. כיום הוא מתגורר בכפר סבא יחד עם אשתו נורית (63), שהייתה מורה לחינוך מיוחד בבית הספר סאלד בעיר ויחד הם גידלו בכפר סבא את שלושת ילדיהם כפיר (42), יוסי (37) ורמי (27). כפיר מתגורר כיום ברעננה והשניים האחרים מתגוררים עד היום בכפר סבא.
להתגבר על הקשיים
בחודש שעבר, ב־19 ביוני, המשפחה והמכרים הצטופפו במרכז איל"ן ברמת גן, המקום שבו התחיל תשובה את העשייה שלו בתחום, וחגגו את השקת הספר שכתב. "היו עשרות אנשים, זה היה טקס מכובד מאוד והתעקשתי לקיים אותו במועדון שנתן לי כל כך הרבה ועשה אותי למי שאני. קיבלתי פידבקים מאוד מרגשים, ואנשים סיפרו לי שסיימו לקרוא אותו ביום אחד. מי שהיה המנטור שלי בכתיבת הספר הוא יו"ר הנהלת מרכז אילן ברמת גן, משה רשקס, שלאורך השנים דחף אותי לכתוב את הספר הזה. גם מאיר אהרוני, בעלה של הסופרת הכפר סבאית שרה אהרוני, נתן לי טיפים לכתיבת הספר".
התעודה של תשובה על זכייה במקום הראשון בכדורסל במשחקי סטוק מנדוויל, אולימפיאדת הנכים, 1968. צילום עזרא לוי
חודש וחצי לפני השקת הספר, הרצה תשובה לתלמידי בית הספר הירוק בשכונה הירוקה לכבוד יום הנגישות, אחת מיני הרצאות שערך לקהל לאורך השנים. "הילדים היו מבסוטים ושאלו אותי אז מתי ייצא הספר, והבטחתי שאודיע להם. אני רוצה שהספר הזה ישמש לכל אדם שנמצא באיזשהו משבר מכל סיבה, גם לאותם הילדים שהרציתי להם, כי משהו הם ילמדו ממנו. איך אותו סופר, שאלו הדברים שקרו לו, הצליח להתגבר. גם אם ילד אחד לא מצליח לשחק כדורגל, הספר הזה יגרום לו להמשיך לנסות ולהצליח. מספיק שמישהו יזכור את אחד הדברים שעברתי, ואם הספר יעזור לאדם אחד בעולם להתגבר על הקשיים ולהמשיך הלאה, אני את שלי עשיתי".
את הספר ניתן לרכוש מתשובה באמצעות יצירת קשר במייל: [email protected].
אפשר גם להשאיר הודעה בטלפון 050-8585985 או בפקס 09-7419090.
תגובות