מעברת אופקים צילום משה פרידן לע"מ
מעברת אופקים צילום משה פרידן לע"מ

אשכנזים יקרים, תנוחו

במקום להמשיך בליין של הכחשה תפנימו: הדור שהקים את המדינה היה זה שתקע את סאלח במדבר שממה פיזי, תקציבי, תרבותי וחברתי

פורסם בתאריך: 22.3.18 13:33

בחרתי לגעת הפעם בנושא קצת נפיץ בציבוריות הישראלית: "סאלח פה זה ארץ ישראל", למרות שבעוונותיי, צפיתי רק בפרק הראשון, המתעד את השיח הגזעני והקולוניאליסטי במהותו, שאנשים קיימו ביניהם בלי טיפת מחשבה או מודעות עצמית, והמעשים שנגזרו מכך. קדם ל"סאלח" הסרט "דימונה טוויסט" של היוצרת התיעודית מיכל אביעד, שסיפר את אותו סיפור בדיוק מנקודת מבטן של נשים שמדינת ישראל זרקה באמצע המדבר ונטשה אותן שם, והפריחו את השממה הפיזית והאנושית בכוחות אדירים, שאביעד העניקה להם את ההכרה (המאוחרת) הראויה. למעשה, אם צרם לי משהו ב"סאלח", לא הייתה זו האשכנזיות ה(לא)מתגוננת שלי, אלא ההתעלמות מהתעודה הקודמת, פורצת הדרך, של הנשים. בהסתייגות זו, נחזור לסאלח, בסיפור אישי קטן.

גדלתי במרכז רמת גן. כבת לראשוני המושבה (אבי ז"ל היה התינוק הראשון שנולד למתיישבי המושבה רמת גן, בדצמבר 1921), חייתי מבלי-דעת חיים פריבילגים מוגנים. איפשהו במעמקי התודעה, היה לי ברור שהעולם בכף ידי. זו המשמעות של התודעה הפריבילגית, למעשה. לא היה הרבה כסף, לא היה שפע, אף אחד מבני ובנות משפחתי לא הסתובבו בשום חוג סילון, לא ישבו במסעדות ובתי הקפה הנכונים וכולם עסקו בעיקר בעבודה קשה שנלווית לה התנדבות רבה למען הציבור. המילה "פריבילגית" עוד לא שימשה קרדום לחפור בו.

עם זאת, הייתה לי נגישות מלאה למימושה של כל שאיפה, וכשהיו פריימריז במפא"י ההיסטורית, הגיעו ראשי המפלגה למה שכונה אז "לנוח צהריים" בסלון של אמא שלי. ישבתי מול האנשים שסאלח שמע רק ברדיו, וראיתי איך נוזל להם הרוטב של הסלט בזווית הפה ואיך הם ניגשים לשירותים – כמו כולם. זו הנגישות האמתית להצלחה: לגדול עם ההבנה שהיא טבעית, ושייכת לכולם. זו הפריבילגיה. לא הייתה אז תקשורת פתוחה ולא לכל משפחה היה אוטו, כך שמה שידענו על מחוץ לבועה, היה נגוע בעיקר בסטריאוטיפים שקיבעה המדינה. עיירות הפיתוח נתפסו כמקומות מסכנים ומסוכנים של פשיעה והיעדר סיכוי. מבלי שאיש יאמר לנו על כך מילה, ודאי שלא בבית שגדלתי בו, הבנו מהסביבה ומהמורות שלנו ומהעיתון, שהם בעצם "בחרו" להיות כאלו משום טבעם הבסיסי הנחות. לא ידענו כילדים מה זו גזענות ולא ידענו שקבוצת השייכות שלנו, שני דורות לפנינו, זרקה את סאלח במדבר ונטשה אותו שם.

בערך בגיל שש עשרה וחצי ניגשתי למיונים לתכנית של"פ, שמיניות לעיירות פיתוח. הגעתי לקומונה בבית שמש, נקלטנו שם בתיכון, ועברתי את מה שלימים אגדיר כחווייה זהותית מכוננת. לא אגזים אם אומר, שהייתה זו התפרקות האישיות החברתית ובנייתה מחדש, מחומרים נקיים יותר. רק אחרי שנים הבנתי כמה פטרונות יש בתכניות הללו, שאגב – קיימות גם בתקופתנו. שם הבנתי בזעזוע מה קרה באמת, ואת הפער בין הסטריאוטיפים למציאות. למדתי מה משמעותה של יד מכוונת על תפיסות חיינו. שם, בחיים הממשיים בתוך מה שהיה אז ה"אחר", התחלתי להציב סימני שאלה על מה שקודם נתפס כמובן מאליו. לקח לי שנים לעבד את המפגש הזה לתפיסת עולם מגובשת ובוגרת. הנפש מעבדת חומרים הרבה יותר לאט מהמצופה ממנה. לא מפליא בעיני, שחלק מהקרובות והקרובים בין חברי/ות הנפש שלי, הם/ן מאותה תקופה, מהחשופות רגשית בחיי.

כשאני רואה את כל האשכנזים/ות המתקוממים/ות בהתגוננות בלתי מובנת נגד מה שהם מכנים/ות "התבכיינות" ו"התקרבנות", או טוענים ש"היום זה לא ככה", או מנסים לייצר משוואה ביחסי כוחות לא שווים שהיו אז (למשל: "גם אנחנו התחלנו מכלום"), אני אומרת להם/ן: אחים ואחיות שלי, תנוחו. במקום להמשיך בליין הזה של הכחשה, שהייתה מלכתחילה הצרה בגישה של דור הקמת המדינה, דור הסבא-רבא והסבתא-רבתא שלנו, תנו להם/ן הנחה, שלצד הקמת מדינה יש-מאין, הם אלו שתקעו את סאלח במדבר שממה פיזי, תקציבי, תרבותי וחברתי, אולי בשל בורות ותום לב – אבל בהחלט עשו את זה. ולנו, כולנו, יש היום את הזכות הגדולה, המתחילה ביכולת שלנו להכיר בעוול. גם אם טעו, הרי שמי שלא עושה לא טועה. התכחשות לטעותם, היא הקטע הכי אירוני שיש – כי היא גם התכחשות לעשייה שלהם. ואין בעיני דבר מביך יותר מלראות א/נשים מגוננים על עוולות העבר במקום להכיר בהן, על מנת לתקן את העתיד.

 

חנה בית הלחמי

חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת

תגובות

אין תגובות

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון כפר סבא"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר