הכל מוקלט בימינו אנו. זה כל כך ברור, שאין לי אלא להסיק, שדבריו של הרב הצבאי הראשי אייל קרים (הארץ, 25/2) לחניכי ישיבת ההסדר בית שאן, נאמרו על מנת לייצר כותרות. קרים הוא חלק ממנגנון סקטוריאלי משומן, שמבצע השתלטות זוחלת על מדינת ישראל ובעיקר על משאביה, שהם הסיבה, והם המסובב.
כמו בכל השתלטות עוינת, יש פה חתירה אובססיבית להחלפת "בעלות" שלא מרצוננו, תוך התבססותם בצמתי קבלת החלטות ובתוך מערכות הליבה, הכלכלה והביטחון. האינטרס של הרבצ"ר קרים, זהה לזה של רבני ישיבת עלי, שהתבטאויותיהם נוטפות שנאת הנשים פורסמו לאחרונה, ואלו של פוליטיקאים מהמגזר. זה כולל חתירה תחת סמכויות הפיקוד הבכיר בצה"ל על מנת לזרוע אנרכיה והרס בשרשרת הפיקוד.
קשה לשכוח את השערורייה שפרצה בזמנו, בצוק איתן, עם פרסום מכתבו של מח"ט גבעתי עופר וינטר לחייליו, על מלחמתם באויב האלוהים. כעת, שאותם דברים בדיוק נאמרו על ידי קרים, לא נעו אמות הספים. התרגלנו. דרך נוספת באסטרטגיית ההשתלטות, היא דחיקת הרוב החילוני, ונשים במיוחד, לשולי הזירה, בשיטת הדיכוי העתיקה מכולן: הגבלת תנועה, הסתה, הסתרה, תיוג סטריאוטיפי שלילי וביזור. הם לא המציאו את השיטה: מדינת ישראל נוקטת בה כבר עשרות שנים בשטחים, ומול המיעוט הערבי-ישראלי.
הדברים שנשא קרים בפני התינוקות שנשבו בבית שאן, הם דמגוגיה משובחת, כזו שלוחצת לשומעיו על כל הכפתורים הסמויים שמפעילים אותם; "ישנן בנות, שבמקום לשתות קפה בדיזנגוף בארבע או חמש אחר הצהריים עושות ביטחון שדה פה על גבול הירדן, מוכנות למסור את הנפש יום ולילה להגן על גבול שממנו לא חדר מחבל באלפיים השנים האחרונות". האוזן החרד"לית שומעת בדבריו, שהן לא נשים – הן "בנות", המייצגות את ארכיטיפ החילונות התל אביבית החלולה והריקה מתוכן, ונוהגות במופקרות רדודה בשעות ארבע-חמש, שעות בהן "אשת החיל" מטפלת בילדיה. בהיפוך רטורי גאוני, הוא הופך את הטענה הביקורתית המסורתית של הנרטיב החילוני הלוחם, נגד יושבי בתי הקפה בעת שבגבול נלחמים על הגנתם. לסיום, הוא משדך בין אתוס "אלפיים שנות גלות" וזלזול בנשים, שדעתן קלה.
רוצים להישאר מעודכנים?
הוא נשמע כל כך משכנע, כבוד הרב ותנועת ידו הרחבה, שכמעט ולא שמנו לב לכך, שבתודעה הכוזבת של אלפיים שנות שלווה, נעלמה ארץ המרדפים, נעלמו הדמויות המיתיות שמסרו את נפשם בגבול "השקט והסטרילי" עם ירדן, בהן אריה רגב (מחנה אריה בבקעה), גדי מנלה (מחנה גדי) או משה סטמפל-פלס (מחנה פלס), נעלמו הקמת חטיבת הבקעה, הטבח בנהריים, הטבח בבית שאן ב-1974, הפיגוע בסניף הליכוד בבית שאן ב-2002, והתפוגגו כעשן עשרות תקריות, אירועי חדירה ומניעתם, בין השאר על ידי "הבנות" השומרות על הגבול עם ירדן. לא רק על הגבול עם ירדן שומרות הבנות שיכלו "לשתות קפה בדיזינגוף", אלא על עוד כמה גבולות מהם דווקא כן "חדרו מחבלים באלפיים השנה האחרונות", כולל שמירה על ההתנחלויות והגנה על כולנו גם ממפגעים מבית.
הרמטכ"ל ידע מלכתחילה, את מי הוא ממנה לרב הראשי. היה לו ברור שמדובר במי שכבר עבר על האתיקה הצה"לית וירה בתוך הנגמ"ש המטכ"לי, הרבה לפני שגויס לתפקידו. ברגע שמחל לקרים על התבטאויות אנרכיסטיות, מסיתות, סקסיסטיות ושוביניסטיות בעברו, איבד הרמטכ"ל את הסמכות הפיקודית שלו מול קרים, זו שיוצקת את התוכן למונח "אחריי", ושיוכל להשיבה כנראה רק בהדחתו של זה. כי עבור קרים ודומיו, "אחריי" פירושו להעיף מהדרך נשים, חילונים, קצינים שלא מיישרים קו, למחוק מורשת קרב, לסרב פקודה, לשקר, להסית, לעודד תרבות אונס (התבטאויותיו האוהדות בעבר לגבי אונס במלחמה, וכעת – בשבחי אופק בוכריס), לשנות את ייעודו המבצעי של צה"ל, ובעיקר, בתכנית הגדולה: להפוך אותו לצבא של גברים דתיים לאומניים, צבא הנקם של האלוהים וצבא הגנה להתנחלויות.
חנה בית הלחמי
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת
תגובות