בשבוע שעבר לא הייתי פה. הייתי בברלין, עיר המילקי הזול והחיים הנורמליים. היכן שאין למשל שר חרדי עבריין מורשע בדימוס, שבניסיון עלוב לגייס תמיכה חרדית בעת בה הוא מצוי שוב בחקירות, החליט "לשרוף את המועדון" ולהעלות את החברה הישראלית באש השבת. עיר בה מספר התלמידים בכיתה לא נקבע על פי הכיפה והציצית (כיתות קטנות ומושקעות) או העדרן (כיתות גדולות ותקציב מופחת), עיר בה חובה אזרחית היא חובה אזרחית לכולם/ן ללא הבדל דת, מידת הדתיות, גזע ומין. וכנ"ל הזכויות.
חברה בה לא יעז אף כהן דת לצאת מקמפיין שנאה והסתה עמוק כזה נגד נשים, כפי שמרשים לעצמם הרבנים וצאן מרעיתם, שכן ימצא את עצמו/ה מאחורי סורג ובריח. גרמניה של האלף השלישי היא מדינה וחברה שעשו חשבון נפש עמוק עם עצמם. אם נשווה את ביטוייה של האמירה "לעולם לא עוד" שם וכאן – הרי שכאן דווקא, "לעולם לא עוד" פירושו – "לא יעשו לנו את זה". אבל אנחנו? לנו מותר. מתקן חולות (מחנה ריכוז עדכני למבקשי מקלט), חוקי גירוש, הסתה, גזענות, כיבוש וכפייה דתית אלימה. מכל הבא ליד.
את הטור הזה אני כותבת תחת הרושם של ידיעה שקראתי דקות ספורות לפני כתיבתו, לפיה חוק המרכולים של כבוד השר דרעי (כבוד מפוקפק, בהתחשב בעברו) יחול כנראה גם על חנויות הנוחות בתחנות הדלק, ואולי גם על התחנות עצמן. דרעי, שמעולם לא ראיתי בו את הפרגמטיסט החביב שראו בו כמה מעמיתותיי ועמיתי, אלא פונדמנטליסט חשוך, מיזוגן, אופורטוניסט וחמדן ציני ללא גבולות, החליט שהחברה הישראלית נמצאת לו כנראה על קצה מה שלא אנקוב בשמו המפורש בטור בעיתון.
מהבנתי את הדמות אני יכולה לשער שיש מצב שיוצא לו משהו מחורבן החברה הישראלית וממלחמת האחים והאחיות שהוא מצית כאן. הדבר היחידי שמשמח אותי בסיפור הזה, בבחינת "שמחת עניים", הוא שאו-טו-טו יהיה ברור שהוא הלך צעד אחד רחוק מדי, שיחזור אליו כריקושט מהגיהנום. תהיה פה מלחמה אזרחית, שאני מקווה תקווה עזה, שתוביל להפרדת דת ומדינה.
בתכלס, כדאי אולי שנשב רגע בשקט בצד וניתן לו להשתולל בכפייה הדתית הכי היסטרית שהייתה פה Ever, בדיוק על מנת שיגזים עוד ועוד קצת. שכרינו יצא בהפסדו שלו. לא יתכן, במדינה דמוקרטית ומתוקנת, שיבוא מאן דהו ויכתיב לאחר/ת כיצד לחיות, מתי לעבוד, איך לנהל את המרחב הציבורי המשותף ומתי לערוך קניות.
רוצים להישאר מעודכנים?
הבעיה שלנו, היא בכפייה הזוחלת, שלא מרגישים אותה וככה מתלבשת עלינו לאט לאט, כמו צפרדעים שמוכנסים למים קרים ומתבשלים לאט עד מוות. עדיף לנו, שיזרקו אותנו למים הרותחים ונקפוץ החוצה בזעם. אם כבר באים אותם חיקויים עלובים לאנשי דת ולמיצגיה, ומנסים (נגד כל עקרונות אותה דת עצמה, אגב – והרי הם הכופרים האמתיים) לבשל אותנו לצרכיהם הפוליטיים והכלכליים, הרי שהתשובה הנכונה היא להפוך עליהם את קערת הרותחין.
וכדי שלא תישארו בתמימותכם/ן, הרי שדוח טאוב למצב המדינה 2016 מראה מפורשות, שההשקעות במגזרים הדתיים בשנה שחלפה היו חסרות תקדים בהיסטוריה של מדינת ישראל. וכפי שמציין הדוח – כל הטוב הזה נגרע מכלל החברה הישראלי. ממש כמו בעקומות של אלימות, פשיעה וכיו"ב – עם האוכל בא התיאבון, ויש הסלמה. חוק המרכולים, שאני בטוחה שיכניס משהו לכיסים של מישהו/י/הם מיוזמיו, הוא אותה ההסלמה. זו עוד סיבה מצוינת לכולנו, לפחות למי שנותרה בו/ה קצת ציונות, אהבת הארץ, יושרה וערכי יסוד, לצאת להפגין במוצ"ש הקרוב ולהביא לגירושה בבושת פנים של ההנהגה הרקובה והמושחתת ביותר שראתה מדינת ישראל מימיה.
תגובות